כשדני אבדיה יעלה על הפרקט בוושינגטון במדי פורטלנד בעוד כשבועיים, זה לא יהיה עוד משחק עונה רגילה. זה יהיה מפגש טעון בין שחקן למועדון שבו התבגר, ובין קהל לשאלה: האם וושינגטון ויתרה מוקדם מדי על אחד השחקנים המחוברים והמחויבים לה בשנים האחרונות.
בריאיון מיוחד מציע טומי שפרד – הג'נרל מנג'ר שבחר את אבדיה בדראפט, האמין בו בתחילת הדרך וראה מקרוב את תהליך ההתבגרות שלו – מבט מפוכח, כמעט שקט, על מערכת קבלת ההחלטות ב-NBA, ועל המקום שבו כדורסל נגמר ומתחילה המציאות הניהולית.
על רקע הפריחה המדהימה של הישראלי העונה, בה הוא קולע 26.1 נקודות למשחק לעומת 14.7 בשנתו האחרונה בבירה האמריקאית, שאלנו את שפרד האם וושינגטון עשתה טעות כשהעבירה אותו לבלייזרס בקיץ 2024, שפרד לא מיהר לענות. "זה לא משהו שאני צריך לשפוט," הוא אומר. "עזבתי, והוא עבר בטרייד שנה אחר כך. תצטרך לשאול אותם אם הם עשו טעות". אלא שמיד אחר כך הוא מוסיף משפט שממסגר מחדש את כל הסיפור: "יש תקופות שבהן טריידים לא קורים מסיבות של כדורסל".
זו אמירה פשוטה, כמעט אגבית, אבל כזו שמכילה עולם שלם. שפרד מסביר בין השורות שבליגה הטובה בעולם לא כל החלטה מתקבלת על בסיס תרומה מיידית על המגרש. יש תקרות שכר, יש מיסים, יש איזונים חשבונאיים, יש צורך "להתיישר" עם לוחות זמנים ארגוניים. לפעמים, המעבר של שחקן הוא תוצאה של אקסל לא פחות מאשר של וידאו.
מתוך הדברים שלו עולה תמונה ברורה: אבדיה לא עזב את וושינגטון בגלל חוסר אמון, ולא בגלל כישלון מקצועי. להפך. "הוא היה בסדר גם אם היה נשאר", אומר שפרד. אבל לפעמים, הוא מוסיף, שינוי מקום מייצר שינוי תפקיד. הזדמנות אחרת. אחריות אחרת.
כדי להבין את זה, צריך לחזור לשנים הראשונות של אבדיה בוויזארדס. שם, לפי שפרד, שום דבר לא הובטח לו. הדקות לא ניתנו במתנה. המקום בסגל לא נכתב מראש. "הוא היה צריך להרוויח את הדקות שלו", הוא אומר. הקבוצה עצמה הייתה צעירה, בתהליך, ואבדיה הגיע אל מציאות שבה הציפיות היו גבוהות, אבל הדרך ארוכה.
"מה שתמיד בלט אצלו היה שהוא הולך להיות פליימייקר טוב מאוד", מסביר שפרד. "הוא היה טוב מאוד עם הכדור ביד, מאוד בטוח בעצמו, שיחק בקצב טוב, עם IQ כדורסל גבוה מאוד, והוא נהדר בלהיות חבר לקבוצה. הוא מאוד נלהב מההצלחות של חבריו. הוא אוהב לנצח, הוא אוהב לשחק את המשחק. והדברים האלה בלטו".
העונה הראשונה סימנה את הקושי. פציעת קרסול הגבילה אותו ל־54 משחקים בלבד, ושם, לפי שפרד, נבחן האופי. "כשמישהו לא יכול לשחק, אתה רואה כמה הוא באמת אוהב את המשחק. וזה שיגע אותו". לא תסכול של מי שמחפש קיצור דרך, אלא של מי שרוצה להיות על המגרש בכל מחיר.
גם בהמשך הדרך לא הכול זרם. שפרד מדבר בגלוי על תקופות של החטאות, איבודים, הסתבכויות בעבירות, ואפילו רגעים שהוא עצמו מגדיר כ"חשוכים". אבל הוא מדגיש נקודה אחת שוב ושוב: אבדיה לא קיצר את דרך. הוא לא דילג על שלבים. הוא עבר את התהליך במלואו.
במקביל, הוא גם השתנה. פיזית ומנטלית. "היום הוא טנק", אומר שפרד. "פשוט טנק". הגוף התחזק, העמידות השתפרה, אבל אולי השינוי הגדול ביותר היה בראש. פחות ויכוחים עם שופטים, יותר ריכוז. פחות תגובתיות, יותר שליטה. התוצאה: יותר זריקות עונשין, יותר קצב, יותר השפעה.
ובעיקר – "פליימייקינג". שפרד מתעכב על זה. "הוא כמו רכז נוסף על המגרש," הוא אומר. "הוא יוצר לאחרים, לוקח ריבאונד ויוצא למתפרצת. זה לא תמיד מקבל מספיק קרדיט". בעיניו, זו אחת התכונות שהפכו את אבדיה משחקן מבטיח לשחקן משמעותי באמת. "ואני חושב שהקפיצה הכי גדולה שאני רואה אצלו, בפער, היא שהוא מגיע לקו העונשין – כמעט עשר זריקות עונשין למשחק – והוא סוף סוף השלים עם השופטים, ברוב המקרים. זה היה משהו שפעם קצת הוציא אותו מהמשחק. כשהוא היה צעיר יותר, שריקה רעה או מה שהוא חשב שהיא שריקה רעה היו גורמות לו להיתקע בזה. לפעמים הוא היה מתווכח עם השופט ולא חוזר להגנה. אלה דברים שהוא פשוט התבגר מהם".
אז למה זה כן נגמר בוושינגטון? שפרד כאמור לא יוצא נחרצות נגד קבוצתו לשעבר אבל כן מגלה ששמח כשגילה על הטרייד לפורטלנד. "אתה מקבל הזדמנות כשאתה הולך למקום חדש", הוא אומר. והוא מכיר היטב את המערכת שאליה אבדיה הגיע. "אהבתי את האנשים שם. את ההנהלה בפורטלנד, את צוות האימון. וחשבתי שזה יתאים לו". ההתאמה הזו, לפי שפרד, לא נובעת מכך שוושינגטון לא התאימה, אלא מכך שפורטלנד הייתה בשלב אחר. צעירה, מחפשת זהות, מחפשת שחקנים שייקחו אחריות: "חשבתי שהוא ישגשג שם, כי הם עדיין צעירים ועדיין מחפשים כישרון".
כאן נכנסת נקודה מרכזית נוספת בדבריו: האחריות. שפרד מספר שבשלב מסוים, גם בוושינגטון, התקבלה החלטה לתת לאבדיה יותר אחריות ולראות מה הוא יכול לעשות איתה. "הרגשנו שזה ישים אותו בעמדה עם יותר אחריות, והוא לקח את זה". המעבר לפורטלנד, אפשר להבין מדבריו, העצים את הנקודה עוד יותר.
כששפרד מדבר על העתיד, הוא לא נרתע ממילים גדולות. "השמיים הם הגבול, אבל האתגר הוא לא להתאהב בנוף כשאתה מגיע לפסגה". זו אולי התמצית של כל הסיפור. עונה טובה אחת לא מגדירה קריירה. הופעה אחת באולסטאר אחד לא סוגרת מסלול. היכולת להמשיך לטפס – היא המבחן האמיתי.
אז האם וושינגטון טעתה? שפרד לא ייתן תשובה מוחלטת. והוא גם לא חושב שצריך. מבחינתו, גם המועדון וגם השחקן יכולים להצליח במקביל. "יש עתיד מצוין גם למועדונים וגם לדני", הוא אומר. ובין השורות עולה מסר ברור: לא כל פרידה היא כתב אישום. לפעמים היא פשוט צומת. דני אבדיה, לפי מי שהכיר אותו מקרוב מהרגע הראשון, בחר להמשיך קדימה. לא בבריחה, אלא בהתקדמות. לא בקפיצה, אלא בטיפוס, וההר הבא כבר מחכה.
מה דעתך על הכתבה?