קול ששון: מצבו של דני אבדיה לקראת סגירת ההצבעות לאולסטאר

את הטור היום נפתח בתפילה המונית לשלומו של דני בן שרון וזופר אבדיה. מי יתן והגב יחלים לפני שתספיקו לקרוא את הכתבה הזאת, ואמרו אמן. לא הייתי מגדיר את עצמי כאיש מאמין, אבל יש דברים שאיתם לא לוקחים סיכון.

נפתח ברענון זריז: הכתבה הראשונה במדור עסקה בשאלת סיכויי השגריר שלנו להגיע לאולסטאר. אפשר להסתכל על השבועות שהגיעו אחרי אותו טקסט בתור תשובה חד משמעית לשאלה הזו. יש לנו סופרסטאר ישראלי שמייצג אותנו, והוא אחד מ-20 השחקנים הטובים בעולם העונה. לא פחות. ההצבעות לאולסטאר נסגרות מחר בבוקר. (צדיק, כבר הצבעת?). בפעם האחרונה שראינו את התוצאות דני אבדיה היה שביעי במערב. האוהדים מאמינים שיש לו מקום, וניתן רק להניח שגם המאמנים והתקשורת, שאוחזים בחצי השני של כרטיס הכניסה שלו, יסכימו.

הפסקה הבאה אינה מומלצת לבעלי לב חלש. אם דני חלילה לא יבחר למשחק, הוא יהיה הסנאב הכי ברור ברשימה כל הנראה, ברמה שתשפיע אפילו על ההצבעות לעונה הבאה. מדי פעם, אנחנו רואים שחקנים מקבלים באמפים שהם כמו התנצלות על טעויות העבר. בואו נקווה שלא נגיע לשם. וזו, למעשה הנקודה שרצינו להרחיב עליה היום. דני הוא לא רק הסופרסטאר שלנו. הוא הסופרסטאר של פורטלנד.

הזכיה של אבדיה בתואר שחקן השבוע הגיעה בתזמון מושלם. העולם מתחיל לדבר עליו כמו שאנחנו דיברנו עליו עד עכשיו. הם רואים משם מה שאנחנו רואים מכאן. כוכב. בלי כוכבית. אפילו לברון ג'יימס כבר צחק על הוויזארדס שוויתרו על אבדיה. מה עוד אנחנו צריכים? היינו כחולמים. 26.1 נקודות לערב, 7.1 ריבאונדים ו-6.9 אסיסטים. ראיתם את המספרים האלה אלף פעם, אבל המוח עדיין מסרב לעכל. 9.9 הליכות לקו, והטרייל בלייזרס עם יעילות התקפית 118.1 נקודות למאה פוזשנים כשהוא על המגרש מנהל את העניינים, לפי האתר "cleaning the glass", שמנקה גארבג'-טיים מהסטטיסטיקות שלו. עזבו אולסטאר, אלה מספרים של אול NBA.

הקונצנזוס סביב היותו השחקן הטוב ביותר בקבוצה נראה לנו מאוד מובן מאליו, אבל קל לשכוח שהוא עלה מהספסל אצל צ'ונסי בילאפס במשחק טרום עונה רק בקיץ האחרון (!) בניגוד להרבה סופרסטארים אחרים שמיועדים למלוכה עוד מהתיכון, דני לא קיבל את המפתחות לידיים, הוא לקח אותם.

והוא גם מתנהג כמו פרנצ'ייז פלייר. מול התקשורת למשל. שנים של אימונים עצימים בביצה המקומית הפכו את התקשורת האמריקאית למשחק ילדים. כך, כשטארי איסון האשים את השופטים (הזברות, ליתר דיוק) ב-41 הנקודות שאבדיה שפך לו על הראש, אבדיה לא התרגש, וחיכה לסוף המשחק הבא כדי לענות לו. רק אחרי שניצח את איסון ויוסטון שוב, הוא התפנה להגיב להאשמות, ועשה זאת בקלאסה של מקצוען, בתיבול של כנות ישראלית. פרנצ'ייז פלייר, אמרנו?

כל תוכנית המשחק של הרוקטס במשחק השני הייתה תגובה פוסט-טראומטית לדומיננטיות שהפגין מולם. השמירות הכפולות שהם שלחו עליו עד לקו החצי היו הודאה באשמה – אין לנו דרך אחרת לעצור את הדבר הזה. דני עדיין מצא פתרונות בקלאץ', והיה מפלצת בשני צדי המגרש עם מהלכים שהבטיחו לבלייזרס עוד ניצחון.

אבל יש עוד משהו ללמוד מהטקטיקה ההגנתית המוגזמת של אימה יודוקה וחניכיו. הסגל של פורטלנד פשוט קצר בשחקני התקפה ראויים. הם קוצים והוא שושנה (מי שזיהו את הרפרנס מוזמנים להשוויץ בתגובות בגיל שלהם בתגובות, הרווחתם את זה). נקווה שהחזרה של ג'רו הולידיי תאזן קצת את המצב, אבל הימים של ג'רו כאולסטאר כבר קטנים מאוד במראה האחורית, ותיכף יעלמו באופק. הוא רול פלייר טוב מאוד, אבל הכדור צפוי להישאר בידיים של אבדיה בינתיים. אף אחד לא מזלזל בכישרון של שיידון שארפ כסקורר, אבל השוטר האתלטי בן ה-22 הוא בעיקר שחקן תיאורטי כרגע. הוא פשוט מקבל הזדמנויות בסגל שמתחנן למישהו שיקח אותן. המספרים שלו הם יותר תוצאה של כמות מאשר איכות.

היעילות ההתקפית של פורטלנד צונחת כשדני לא על המגרש הרבה מתחת לקבוצה הכי גרועה בליגה. 102.5 נקודות למאה פוזשנים. והם יודעים את זה, זה כל מה שהם מדברים עליו, ובצדק. ההשפעה של דני על משחק ההתקפה של הקבוצה שלו שמה אותו בקו אחד עם היוקיצ'ים והאנטטוקומפואים של העולם. לא אכפת לי כמה הזוי זה לקרוא את זה.

ההגנה של הבלייזרס היא סיבה מרכזית לחזרה שלהם לרלוונטיות ב-15 המשחקים האחרונים (10 ניצחונות). הטמפלט שלהם עדיין מסתמך מאוד על לשים את הכדור בידיים של אבדיה ולקוות לטוב. זה אמור להספיק בשביל אולסטאר ראשון, ואולי כבר אפשר להתנבא, לא אחרון.

אבדיה חצה את המיינסטרים, כל גרפיקה שמשתמשת בפנים שלו כדי לייצג את פורטלנד, כל ניתוח של התקפת הקבוצה שמתחיל איתו. כל תגובה של קולגה או יריב, כל פרס, וכל ציון דרך. בגיל 25 ניתן רק לשער כמה גבוה הוא עוד הולך לטפס. וחשוב להבין שהטיפוס הזה יהיה כרוך בהרבה, הרבה ביקורת לאורך הדרך.

אבדיה נכנס למשחק של הגדולים, ופה החוקים טיפה יותר קשוחים. כל משחק רע של דני ינותח בפינצטה מתחת למיקרוסקופ, כל אינטראקציה עם השופטים תקבל פרשנות. כל הפסד יהיה באשמתו, וכל החטאה ממסירה שלו תהיה זריקה שהוא היה אמור לזרוק בעצמו. החיים בפסגה הם אמנם מה שכל אתלט מקצועני מקווה לו, אבל הם לא פיקניק.

בתחילת הקריירה ניכר היה שאבדיה חווה תנודות בביטחון העצמי, הן השפיעו על הקליעה שלו מבחוץ והמשחק שלו באופן רוחבי. בזכות מוסר עבודה, כישרון וקצת מזל, הוא הצליח לחלץ את עצמו מהמקום הזה. הוא צריך להבין ולצפות שהחיים שלו הולכים להיות קשים יותר בתור הפנים של הארגון, ולהמשיך לפתח עור של פיל כדי להתמודד עם מה שהחיים האלה מביאים. הוא כבר לא רול-פלייר בוויזארדס. הוא עתיד לגלות צד נוסף שמגיע באותה אריזה עם כל התהילה שהוא זוכה לה בצדק.

ואולי אני סתם מגונן יותר מדי. זה לא הסנטימנט שאני רוצה להישאר איתו. מהצד שלנו נשאר רק לחגוג את כל מה שהוא משיג, ואת ההכרה שהוא מקבל מחוץ לגבולות ארץ הקודש. רק בריאות, ונתראה באולסטאר.

תן בראש דני, העם איתך.