הכוונות אופסו, המטרה הייתה נייחת, עייפה, חסרה. האצבע הונחה על ההדק. הנה, לחיצה קטנה, וכמעט 12 שנים ימחקו ברגע. וזה אפילו לא ניצחון, זה שוויון, זה שובר שוויון, פנדלים. ההיסטוריונים עוד יתחבטו אם זה נחשב לניצחון או לתיקו, כי ניצחון כזה טרם הושג בדרבים. אבל תחושת השמחה היא הניצחון המוחלט. כל מה שצריך זה פנדל אחד מוצלח של לירן רוטמן.
אנחנו ב-2026. אין משמעות למקום בו נולדת. נגיעה אחת של הקהל בך ואתה נצבע בצבעיו. אבל רוטמן לא נראה הטיפוס שיעשה את עמידת הפועל העברי מול הקהל בשער 5, יש לו עבר גם בבית"ר ירושלים, הוא הגיע לפנדל שלו עם סטורציה נמוכה, בקושי נשם. גם בגיל 29, גם אחרי עבר בכמה מועדונים לא רעים, בדו קרב הפנדלים הראשון בהיסטוריה של הדרבי הכי גדול בישראל, אתה בעיקר לא נושם.
מנגד אופק מליקה. בקושי שנה וחצי במועדון, פחות מ-10 משחקים בפועל, רוב הקריירה במועדונים שלובשים אדום, גדל אצל האורדונים, נשם ארגוני פועלים, אבל קוראים לו מליקה. האבא היה שוער משנה במכבי, הדוד זכה בפרס אופיר, עמנואל אופיר, לשחקן משנה, משפריץ צהוב מהאוזניים ודם מהברכיים. בשבוע הבא האחיין יחגוג 21, זה גיל שבארץ עוד לא נותנים לך להיות שוער ראשון, בטח לא במדים של אלופה, בטח לא בדרבי, בטח לא בדו קרב פנדלים, בטח לא בפנדל התשיעי והמכריע, זה שיסיים תיכף 12 שנים של שמחה צהובה טוטאלית, מכאיבה, מתסכלת, מרסקת.
ואז קורה מה שנדמה שאין מישהו שלא ראה, גם אם זו פעם ראשונה שיש דו קרב פנדלים בדרבי תל אביבי. השוער הצעיר, החתולי, המרתק, מתעופף להצלה שלא רואים במשחק רגיל, קל וחומר לא בבעיטה נייחת מ-11 מטר. הנה התעופפה לה ההגמוניה ושמרה על מקומה.
מחומר כזה עושים סרטים, סדרות דוקו. הבמאי פה ניהל את האירוע למופת. לא ייגע, לא מתח את העצבים יותר מדי. היה צריך להיגמר 3-5 להפועל, נהיה 4-4, נגמר לטובת מכבי. סוף, שהיה יכול להיגמר אחרת אבל נגמר כמו שהיה ידוע מראש.
ההגמוניה לא עוברת ביום אחד, לוקח לה שנים להחליף צבעים. בהתחלה זה שקול, אחר כך צמוד, הופך ליתרון אופטי, מחליף לרב תהפוכות. זה יגיע יום אחד. יהיה ניצחון מקרי, אחר כך שני ניצחונות רצופים, ההגמוניה תדלג בין מעברי הגבול, ייקח זמן. 12 שנה יהפכו ל-15, יכול להיות שיהיה גם 20, אבל זה יחליף דמויות ובסוף יחליף צדדים. מי יישאר כדי לראות את זה? לא בטוח שמליקה כבר לא יפרוש – ושוערים יש להם תוחלת כפפות ארוכה – אבל יהיה גם מי שיראה את זה. יבוא יום ויהיו אוהדי הפועל שלא ראו הפסד בדרבי. מתי? אנא עארף, כשיזדמן.
לא בטוח שיש מישהו שינחם את האדומים ביום כזה שבו הפועל הפסידה שוב דרבי ואיבדה סיכוי לתואר ראשון מאז 2012, ומעשית תתרכז עכשיו בהשגת מקום בפלייאוף – כן, גם זה טרם הובטח במקום בו מסתובבים עומר פרץ, שרון מימר ורוני לוי (ועוד בנתניה) – ואולי מאבק על אירופה. ובכל זאת, הפועל היתה טובה לאין שיעור ממכבי, בסגל שהוא לא יותר מבינוני, במושגים של פעם, וזאת אחרי שטוריאל גומר אוויר ומאיימבו שובר את עצם הבריח וממשיך לשחק רק כי נגמרו החילופים. הפועל יכולה להיות גאה על כך שלחצה ויצרה וסיכנה ולא נתנה מנוח, וכל זאת ב-120 דקות.
השאלה מופנית פה לאדמונד ספרא שצפה אתמול במשחק, איפה ומתי הוא ייכנס לשוק הדל של השחקנים הישראלים – אלה שעוד לא נסעו לעשות אקזיט בשארלוט או בניו אינגלנד – וינצח במאבקים שם את מכבי ת"א, מכבי חיפה או הפועל ב"ש. איך ומתי הפכה בית"ר ירושלים של ברק אברמוב לקבוצה שיש בה יחד שני כוכבים אמיתיים, ולמה הפועל ת"א עוד מוגדרת "העולה החדשה", כשהיא הפועל, בהא הידיעה, עם קהל נוכח בכמויות נדירות. כי הפועל ת"א של אליניב ברדה היא קבוצה טובה, וברדה הופך אותה לשלם הגדול מסך חלקיו, ועדיין התחושה – בטח אחרי דרבי מפסיד – שהשמיכה שלה קצרה. אפילו סימן השאלה שמרחף מעל המשך דרכו של סתיו טוריאל בקבוצה טרם קיבל בעיטה ממתחם חודורוב.
השאלה לספרא אפילו קצרה מהשמיכה: מתי תהיה עופר ינאי?
מכבי ת"א יכולה להיות גאה בעצמה. העונה שלה זה סיוט מתמשך, בארץ ובאירופה. הפועל ב"ש ובית"ר ירושלים פתחו מועדון קרב, והיא, האלופה המכהנת, נמצאת רק 6 נקודות מהן ונדמה שהיא נמצאת אלף קילומטר מהאירוע. והיא ניצחה אתמול דרבי עם פנדלים מוצלחים של איתמר נוי ואיתי בן חמו והתעופפות מטורפת של אופק מליקה. אלה השחקנים שמשחקים אצלה. לא זהבי, לא בן חיים, לא יצחקי, לא שכטר, לא זרים כמו פריצה וגרסיה ויובאנוביץ', אלא קבוצה בצלמו של דור פרץ, השחקן הבינוני הכי טוב בישראל. ז'ארקו לאזטיץ' פגש אתמול בישראל דרבי לראשונה מאז התחיל לאמן פה ודרבי ראשון מאז שהיה עוזר מאמן בפרטיזן בלגרד בעשור הקודם, והצליח לנצח אותו בנחישות ותוך ניצול כל מה שעמד לרשותו, ותכל'ס, כמעט כלום לא עומד לרשותו כולל אהדה מהקהל (תיכף נגיע גם לקומץ).
למועדון הזה יש לכאורה כסף – למתחרים שלו יש פחות – ושחקנים יצאו ממנו תמורת סכומים נכבדים ומהפיירול גם ירדה המשכורת של ערן זהבי, ובכל זאת, מלך השערים של הקבוצה הוא עידו שחר וסגנו דור פרץ, ותמיד נדמה שיותר מאשר העגל לא רוצה לינוק, הפרה לא רוצה להניק. "תסתדרו עם מה שיש, אני רואה שאתם מסתדרים מצוין", מתגלגל המסר הזה איכשהו מטורונטו. במקום שבו יש מלחמה מול איראן 3 פעמים בשנה קלנדרית, לא מבזבזים סנט קנדי נוסף. אי אפשר להביא זרים נורמלים למקום כזה, ובשביל לארח בבאצ'קה טופולה, צריך להזרים כסף לטיסות ומלונות, לא לשחקני רכש.
מכבי ת"א נראית ומשחקת הכי פיננסי מאז ימי לוני הרציקוביץ' ואם היא תזכה בתואר העונה, זה יהיה מעמדת אנדר דוג, ועוד יהפוך אצלה לטרנד.
הדרבי הזה עבר לכאורה בשלום. ראשית, בניגוד לקודמו, הוא הסתיים בשלום. פה ושם מעצרים, פה ושם הודעות דובר משטרה על תפיסת אבוקות (152 אבוקות עוכבו לחקירה בנתב"ג), הרבה עשן, פחות אש. ובשולי האירועים המעשנים, מתגלגל מאתמול סרטון של 15 שניות שצולם מיציע 11 ובו נראה הקפטן הצהוב דור פרץ, עם גוזיית GPS, מתעמת מול מוסתר קולני מהיציע, וגם קורא שפתיים חובבן יכול לזהות מה אומר לו פרץ שמאבד את שלוותו הידועה.
להבנתי מדובר בקומץ זניח, אבל מאוד קולני ומעורר שאט נפש, קומץ שנטפל אפילו לערן זהבי, קל וחומר למוסלמים אוסאמה חלאילי, מהראן ראדי וסייד אבו פרחי, בעבר ובהווה, ועכשיו לקפטן השרמנטי והסימפטי מהוד השרון. זה מדהים לראות שהקומץ הזה מסתובב ונע וזז בחופשיות ביציע של אנשים שרובם נורמטיביים ואיש אינו עוצר אותם מלהוציא שחקנים משלוותם. הקמצים בישראל תופסים כותרות שליליות מדי פעם, אלה פחות או יותר מתחת לרדאר, אולי בגלל כמותם, ועדיין אירועים כאלה יכולים להזיק, להקשות, לחבל. איך אמר פעם אלי אוחנה, כשעוד שיחק, ונשאל לגבי הגרעין הקשה בקהל? "זה לא גרעין קשה, זה גרעין חרא".
מה דעתך על הכתבה?