הנרטיב השגוי: הפועל תל אביב לא ניצחה כי היא "התעוררה בזמן"

אז הפועל תל אביב שוב ניצחה אתמול (שישי), לא ביכולת גדולה, 73:81 את וילרבאן החלשה בחוץ. לפני שבכלל ניגע במה היה או לא היה ודימיטריס איטודיס עשה או לא עשה, יש מילה אחת שמגדירה את המשחק הזה – מוזר.

מוזר שהפועל תל אביב זרקה רק 15 שלשות ושמנגד קבוצת הקליעה לשלוש הגרועה ביותר ביורוליג זרקה 33. מוזר שהפועל קלעה שלוש פעמים מחוץ לקשת, הראשונה על הבאזר של סוף רבע מספר שלוש. מוזר שבכל פעם שהיה חילוף על גלין ווטסון הוא קלע, שבכל התקפה של הפועל תל אביב נראה שהכדור פשוט ברח לשחקנים מהידיים. והאמת? זה בדיוק מה שווילרבאן רצתה שיקרה.

אין לי יותר מדי ניסיון על הקווים, אבל יצא לי להכין קבוצה למשחק בו היריבה חזקה בהרבה. אז כמוני, גם פייריק פופה החליט שלא יהיה כדורסל טוב. שההגנה לא תיראה כמו הגנה טקטית מסודרת, אלא כמו חמישה שחקנים שמשחקים אחד על אחד בנפרד. מול הפועל תל אביב, שכידוע היא אינה קבוצה שמריצה פלייבוק עשיר במיוחד, זה עבד.

אז כשהפועל תל אביב הלכה לברירת המחדל שלה, כלומר ואסילייה מיציץ' מנסה למצוא רוטציה לא טובה בהגנה או לנצל מיסמאץ' אחרי שההגנה מתעייפת, זה לא קרה. מה עושים? השיטה לא עובדת! פאניקה, איבודי כדור (17 כאלה), זריקות רעות בסוף שעון, מנסים לשאוב ריבאונד בהתקפה, להוציא עבירות – רק שלא יהיה מצב שהפועל תל אביב הזו מצליחה להיות מובכת מול וילרבאן.

יגידו לי, "רגע, הפועל תל אביב ניצחה". אז אני אגיד, "רגע, איך היא ניצחה?". התשובה: בזכות שני דברים, אחד היה תלוי בה לחלוטין מתחילת המשחק והיא קלטה אותו מאוחר מדי והשני לא היה תלוי בה, למזלה הרב. אז הראשון הוא כמובן השינוי שאיטודיס עשה.

לאורך רוב דקות המשחק איטודיס הלך עם מה שעבד לו מול קבוצות אחרות, כאלה שיש להן שני גבוהים טובים, ג'ונתן מוטלי בארבע, דן אוטורו בחמש, טאי אודיאסי מהספסל. זה היה אמור לעבוד מול וילרבאן, בטח בהתקפה, אז הגבוהים אכן סיימו עם 36 נקודות משותפות מול 19 בלבד של ה"גבוהים" של הצרפתים. אבל הגנתית? זה היה קשה לצפייה במובן מסוים. לראות את אוטורו או מוטלי פעם אחר פעם עושים חילוף על ווטסון, זה היה שקוף בכל פעם מחדש שהוא יקלע.

אז איטודיס הבין ופתאום היה לו פלאשבק. הוא נזכר: "מול הקבוצה הזו התקשיתי גם בסיבוב הקודם, זמן קצר לפני שחזרנו לישראל". ההארה הזו, שהגיעה רק ברבע השלישי, הובילה לחמישייה שנתנה לו את המשחק ההוא – כריס ג'ונס, אלייז'ה בריאנט, אנטוניו בלייקני, איש וויינרייט, דן אוטורו. עכשיו, כשיש שלושה שחקנים שבוודאות יכולים לנטרל את ווטסון, האריסון ואז'ינסה (איך 12 נקודות?), אז אפשר לעצור את ההתקפה של וילרבאן.

מה עשו בצד השני? מה שברור שאיטודיס היה חייב לעשות כל המשחק ולא עשה, עד הרבע השלישי. לשחק מהר. כן, לא לחכות למיסמאץ', לא לתת למיציץ' לכדרר עד שהוא מוצא את הרגע בו השומר מניח לא נכון את הרגל – פיק אנד רול/יציאה על חסימה בלי כדור וחדירה ישר בעשר השניות הראשונות של ההתקפה. לכן כריס ג'ונס בלט יותר כמובן, אבל גם למיציץ' היו כמה מהלכים כאלה.

המשחק הזה מצביע על מגמה מדאיגה בהפועל תל אביב – הפקת הלקחים לא מספיק טובה. הרי אם היה ברור לנו שכדי שמיציץ' לא ייראה כמו שחקן שמעכב את הקבוצה, הוא צריך לאזן את המהירויות של ההתקפות, למה זה לא קרה? אם היה ברור שאם הפועל תל אביב רוצה להמשיך לקלוע 88 נקודות למשחק, היא צריכה לשחק גם בפוזשנים קצרים, למה זה לא קרה?

למה מול וילרבאן, שלא עושה רוטציות בהגנה, שרק מחכה שמישהו יכדרר יותר מדי זמן כדי לשלוח יד, אף אחד במשך 25 דקות לא לקח את השומר מולו לטבעת ישר באופן קבוע? עם כל הכבוד לשחקני היורוליג של וילבראן, ירים ידו מי שחושב שאחד מהם מסוגל לעצור שחקן של הפועל תל אביב כשהוא חודר לטבעת.

אז הפועל תל אביב לא למדה מה היא עושה מול קבוצה גדולה עדיין, הבנו את זה. אבל גם מה היא עושה מול נמושה שבאה לעשות סוג של שכונה ולא לשחק את כדורסל היורוליג המדויק, כנראה שהיא עדיין לא הכי למדה. ההתקפה של הפועל תל אביב היא כולה כישרון, אבל היא גם מקובעת במובן מסוים, שבלונית. זה עובד הרבה פעמים, ניצול איכויות השחקנים בהתקפה מתקרב למקסימלי, אבל כשזה לא עובד – צריך לשנות מהר.

בדרך כלל אחרי משפט כזה בסקירת משחקים, מגיע גם ההמשך: "אחרת, היריבה תנצל את זה וגם אם היא תתעשת זה לא יעזור". זה מוביל אותי לדבר השני שבזכותו הפועל תל אביב ניצחה. למזלה, היא שיחקה מול וילרבאן.

כמה הקבוצה הזו גרועה: גם כשליריבה שלה לא עובד כלום, כשהיא מארחת בביתה, כשהיא אפילו מצליחה לגרום לה לכדרר לעצמה על הרגל לפעמים – היא מפסידה, כי הפועל פשוט קלטה את השטיק וסגרה עניין בחמש דקות. לחיי הנמושות ביורוליג, אתן כאן כדי שהגדולות ישחקו לא טוב על גבול הגרוע ועדיין יזכירו לנו שאין לכן מקום במפעל כי כל מה שצריך זה טיים אאוט אחד, חצי התאמה וחמש דקות כדי למחוק כל הפרש מולכן.

כמובן גם לחיי הפועל תל אביב, להיות מוליכת היורוליג זה לא רק לנצח כשכולם טובים ומפרקים את הדרג הבינוני ומטה. הלכה למעשה, גם אם אין לאיטודיס דבר טוב לקחת מהמשחק הזה ברמת ההתאמה תוך כדי משחק וההכנה ליריבה, יש לו דבר טוב לקחת מבחינת הנרטיב. הנרטיב הוא לא שהפועל ת"א ניצחה כי היא "התעוררה בזמן". בואו, היא התעוררה ברבע שלישי בחוץ ושיחקה לא טוב וזה היה הרבה יותר הפסד של וילרבאן מאשר ניצחון של הפועל.

הנרטיב הוא שהפועל תל אביב יכולה לנצח קבוצות פחות טובות ממנה גם כשהיא לא עושה שום דבר נכון, כשהכול הולך הפוך, מוזר. למעשה, הנרטיב הוא שהפועל תל אביב יכולה לנצח גם כשכל המטרה של היריבה הוא שהכדורסל יהיה כל מה שהיא לא מכירה. אז מול וילרבאן היא לא הכירה והיא ניצחה. למה? כי יש מספיק כישרון וכזכור, הנמושות סופן לקבל בראש.

לכן, בהפועל תל אביב חייבים למחוק לעצמם את המחשבה הזו שאפשר לשחק ככה ולנצח קבוצות שאינן וילרבאן/פרטיזן, כי בסוף הנרטיב הזה חל על מספר משחקים קטן ולעיתים גם לא משמעותי. מול הגדולות שבאו לכתוש הנרטיב הזה לא תופס (גם לא מול הבינוניות פלוס). מול פנאתינייקוס, אולימפיאקוס, ריאל מדריד, פנרבחצ'ה ושות' זה לא יעבוד. מולן איטודיס צריך להוכיח שהוא מתעורר גם לפני הרבע השלישי. ולא? הפסד בדו ספרתי ואולי גם תבוסות יותר גדולות. המבחן הראשון: שבוע כפול, תחילת פברואר, הכוכב האדום בחוץ, ולנסיה בבית.