הניצחון הגדול זה שנים: הדרבי של מנצ'סטר עורר זיכרונות מתוקים

אין אוהד של מנצ'סטר יונייטד שלא מכיר את השעון המפורסם שניצב לא הרחק מהכניסה למגה-סטור של המועדון ומציג תמיד את השעה 3:04.

אין אוהד יונייטד שלא יודע שהשעה המוצגת אינה שעת לפנות בוקר, אלא שלוש וארבע דקות אחרי הצהרים (כלומר 15:04) ואפילו את התאריך: 6 בפברואר 1958, כלומר, השעה והיום שבהם ניסה מטוס ה"אליזבתן" שנשא את שחקני הקבוצה (שחזרו ממשחק מול הכוכב האדום בלגרד) להמריא, אבל החליק על המסלול הקפוא בשדה התעופה במינכן.

לזכר קורבנות האסון ההוא שרים עד היום ביציעים "ווי'ל נבר דיי" ( "לעולם לא נמות") וממשיכים ב"נשמור על הדגל האדום מתנוסס גבוה". שיר נוגה וקצת ארכאי שמושר בדקות הסיום של כל משחק.

לא מדובר ב"עוד" שיר אוהדים, אלא בצוואה שהייתה למורשת שנרקמה דווקא בימי סר אלכס פרגוסון במועדון, או ליתר דיוק: כ-35 שנים לאחר אסון מינכן – לעולם אל תספידו את מנצ'סטר יונייטד.

מי שאוהב לחפש ולמצוא סימנים מהיקום, מוזמן לחשוב שמה שביסס את המורשת הזאת יותר מכל דבר אחר, היה אותו גמר נגד באיירן מינכן (אם כי זה התקיים בברצלונה), שבו שינו פרגי והבחורים לנצח את הדרך שבה מתייחסים לתוספת הזמן בכדורגל, משהו שהיה פעם לפרוטוקול והפך למאני-טיים של המשחק.

שוב אותו הקעקוע

קצת זיכרונות אולד טראפורד מהאלבום הפרטי שלי. יצא לי להיות נוכח בשני משחקי הדרבי המפורסמים ביותר בתולדות ההתמודדות העירונית רבת השנים בין האדומים לתכולים של מנצ'סטר. בעצם, הביטוי "יצא לי" עלול להטעות: נכון יהיה יותר לומר: "התמזל מזלי".

הפעם הראשונה הייתה בדרבי המטורף ביותר בהיסטוריה של המפגשים. יונייטד מצליחה לעלות ליתרון שנראה מכריע, 3:2 לקראת שריקת הסיום. רק שאז, בתוספת הזמן, מגיע אחד מאיבודי הכדור המרגיזים ההם של ריו פרדיננד, ו- 3:3 דרמטי נוחת עלינו משום מקום.

ביציע נשבע אוהד אחד מישראל, לא חשוב שמות כרגע (אבל היום הוא כותב ב"וואלה"), שאם יקרה הנס והקבוצה שלו תנצח, הוא יקעקע גם את זרוע שמאל בקעקוע של מנצ'סטר יונייטד (זה שעל זרוע ימין קיים כבר מתחילת שנות ה-90). תוספת הזמן תמה, אבל המשחק נמשך בתוספת של התוספת, ואז, מייקל אואן, דווקא הוא שמזוהה יותר מכל עם ליברפול השנואה, עושה את הבלתי יאומן ודוחק 4:3 על הבאזר.

במשך חמש שנים החזקתי מנוי באולד טראפורד ולא ראיתי אותו מתפוצץ ככה. מדובר באצטדיון לא מאוד ביתי, כזה שבו כ-30,000 אוהדים מסורים (שרובם במצבים שונים של שכרות) נבלעים בין כמעט 46,000 תיירי כדורגל, מה שגורם לעיתים דווקא לשירת אוהדי החוץ להישמע חזק יותר.

אלא שברגע ההוא נדמה האצטדיון ליציע המזרחי ב"טדי" בגול אליפות של בית"ר. טירוף, פשוט טירוף אפף את הרגע ההוא שגרם אפילו למי שראה כבר הכל כמו סר אלכס להשתולל כמו מאמן שניצח את המשחק הראשון שלו בקבוצת הנוער. ביציע מתחילה זרועו של אוהד אחד מישראל לבעור. היא תכבה רק בעוד כשבוע, כשישוב לארץ וימלא את הנדר.

רוני כמייקל ג'ורדן

בעצם לא דייקתי, כי הייתי עד לעוד רגע כזה, אם כי שונה מעט – וגם הוא בדרבי של מנצ'סטר. הפעם התמזל מזלי והצלחתי להחליף את כרטיסי המנוי שלי ביציע הצפוני (זה שנקרא "סר אלכס סטנד") לשני מקומות ב"סטרטפורד אנד", החלק היחיד באצטדיון הענק שבו אתה מרגיש כמו פועל רכבת מניוטון הית' ולא כמו תייר ממאלזיה.

"השכנים הרעשניים" כפי שנקראו סיטי בלעג, הצליחו להשוות ל-1-1 והדרבי הזה נראה כמו משהו שלא הולך לשום מקום. ואז הכדור הלך ימינה לנאני שהרים לרחבה. וויין רוני עשה אז משהו לא ברור, שבסיומו שכן הכדור ברשת.

האצטדיון דמם לשבריר שנייה, כאילו מנסים הצופים לעכל את שראו עיניה – ואז התפרץ הר הגעש. אני נשבע שקשה לי לשחזר את מה שקרה בשניות הבאות. אני זוכר רק שיצאתי למעבר, עליתי וירדתי במדרגות בלי תוחלת, חיבקתי אנשים זרים (כמה לא אנגלי מצדי) ומלמלתי: "אני לא מאמין, אני לא מאמין".

לא בכדי השער ההוא מככב עדיין בראש מצעד שערי הליגה האנגלית בכל הזמנים. כבר ראינו שערים שנכבשו במספרת הפוכה, אבל כזה שבו מנתר רוני כאילו היה מייקל ג'ורדן, רק כדי לפגוש את הכדור בטיימינג המושלם. עוד לא ראינו.

את הדרבי ששוחק אתמול ראיתי אמנם בטלוויזיה, אבל החשמל עבר מהיציעים במנצ'סטר אל הדירה שלי בתל אביב. צמרמורת.

צמרמורת לא רק על ה"מה" (ניצחון בדרבי על מי שהיא גם מתמודדת, עדיין, על תואר האליפות), אלא בעיקר על ה"איך".

יהיה מי שיאמר (לא בלי צדק) שפעם עבור יונייטד הגדולה היה ניצחון הדרבי בבחינת "עוד יום במשרד" ושהעובדה שאני חוגג את מה שנראה כדרך חדשה, כבר אחרי ניצחון אחד, גדול ככל שיהיה, רק מלמדת על מידת הייאוש של אוהד יונייטד ב-13 השנים האחרונות.

אדום-צהוב

אני חותם על הכל, אבל מוסיף כוכבית שלידה מצוין השם "מייקל קאריק".

כי ההתלהבות הפעם, אותו "חשמל" מפורסם, לא התחיל ביציע עם שירת האוהדים, אלא טיפס אליו מהדשא ככל שחלפו הדקות.

מחצית ראשונה מצוינת אך מאופסת עוררה חשש שניאלץ להסתפק במחמאות, אבל מי שיודע לראות בין השריקות, הבחין שמדובר בקבוצה שונה. לא רק בגלל הכדורגל (צריך לזכור שליונייטד קל יותר לשחק בהתקפות מעבר נגד קבוצות גדולות, מאשר ליזום נגד הקטנות והמסתגרות) ראה לא רק את שלושת השערים הפסולים (בצדק), אלא בעיקר את שלושת הצהובים, של דאלוט, שואו ומגוואייר.

אלה היו צהובים של עידן פרגי, צהובים שרוי קין היה מקבל את הראשון שבהם עוד במנהרה… שלה היו צהובים שאמרו לשחקני היריבה: "תמותו היום ולא תנצחו".

והיה גם כדורגל שבמסגרתו התברר שאפשר לשחק גם כשאתה מוביל בלי להפוך את הקבוצה למערך מאולתר של בלמים, כמו בימי רובן אמורים (להגנתו: הוא ניהל יותר מדי משחקים מתוך ידיעה שהפסד עלול לשלוח אותו הביתה, מה שגרם לו להילחץ ולהלחיץ את השחקנים). לראייה: יונייטד הצליחה להיות קרובה יותר לשלישי, לרביעי ואפילו לחמישי מאשר סיטי לשער מצמק.

ובנוסף הייתה שפת גוף לא רק על המגרש, אלא גם על הספסל: הייתי כותב כאן שמייקל קאריק חגג את השער השני כמו אוהד ולא כמו מנג'ר, אבל לדעתי הוא חגג כמו מי שהבין שההימור השתלם, שהצליח להתוות דרך.

ימים יגידו אם כך הוא הדבר או שמדובר חלילה בהתלהבות נקודתית ממשחק פתיחה מוצלח ככל שיהיה. מה שכן, רמז עבה מאוד כבר קיבלנו ועוד מפי ההוא שהכל נהיה בדברו.

כי החשמל שזרם בין הדשא לספסל וממנו ליציעים, עבר דרך תא הכבוד, שם ישב פנסיונר קשיש ומחא כפיים בהתלהבות ילדותית.

אז הנה הסיבה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאוהד למוד אכזבות של מנצ'סטר יונייטד לשמוח היום הרבה יותר מאשר על ניצחון מקרי בדרבי – כי לפרגי הייתה רק סיבה אחת לשמוח ככה: הוא הסתכל לכיוון הספסל של הקבוצה, ושם, בעמדת המנג'ר, ראה בפעם הראשונה את מה שלא ראה ב-13 השנים מאז פרש מאימון פעיל: את עצמו.