השבוע היווני של מכבי תל אביב נפתח אמש (שלישי)בפיראוס, בעוד ערב שמפגיש שתי יריבות מפוארות שלא הניפו גביע יורוליג כבר יותר מעשור. אולימפיאקוס עשתה זאת פעמיים ברצף ב־2012 וב־2013, מכבי מיד אחריה, ומאז — בעיקר זיכרונות. אלא שבעוד הגברוס (החסילונים) של פיראוס ממשיכים להיות רלוונטיים בצמרת האירופית כמעט מדי עונה, מכבי, לשעבר אימת היבשת, מתקשה לשחזר את ימיה הגדולים. וכדאי להזכיר: מכבי תל אביב לא ניצחה בפיראוס כמעט שבע שנים. גם הפעם זה לא השתנה עם הפסד 100:93.
בפיראוס חגגו אמש הצגה כפולה: קודם כדורסל — אולימפיאקוס מול מכבי בהיכל השלום והאחווה — ואחר כך כדורגל, אולימפיאקוס נגד באייר לברקוזן בליגת האלופות, באצטדיון קריאסקאקיס הסמוך. מורה נבוכים קצר למי שעושה את הדרך מאומוניה במטרו: יורדים בתחנת ניאו פלירו — ימינה כדורגל, שמאלה כדורסל. יוון במיטבה.
הקהל המקומי רועש כהרגלו, וקבלת הפנים הצוננת למכבי שמורה בעיקר לעודד קטש — מי שאימן בעבר את היריבה השנואה מצפון העיר. על הפרקט, החצי הראשון הוא מופע אדום מוחלט: סשה וזנקוב הבלתי נלאה, ולשם שינוי גם אוון פורנייה, שלא ממש הבריק מאז הצטרף בעונה שעברה. סאגת טייריק ג'ונס, שהסתיימה במעבר מפרטיזן בלגרד לאולימפיאקוס, אולי סיפקה אקסטרה מוטיבציה — אבל תרומתו למשחק היתה בעיקר אנקדוטלית. מכבי נראית אובדת עצות. אם במשחק הראשון עוד נתנה פייט ואיבדה את המשחק בשלומיאליות, כאן זה כבר נראה כמו בדרך לשחיטה.
חזרתו של שאקיל מקיסיק מפציעה כדקה לסיום המחצית מקפיצה את היציעים לשמיים. שחקני מכבי, מנגד, משדרים אדישות כמעט מוחלטת — למתרחש על המגרש ומחוצה לו. שפת גוף של ספורטאים מקצוענים מספרת הכול. תנחשו מה היא אומרת כשהקבוצה יורדת להפסקה בפיגור 24.
חלק מהקהל כבר עוזב כדי לנשנש סופלאקי ברחבה החיצונית של ההיכל הוותיק, ומשם להמשך הערב עם ליגת האלופות. קשה שלא לתהות מה עובר בראשו של קטש, ומה בכלל אפשר לומר בחדר ההלבשה במחצית — בזמן שעל הפרקט מנסים אוהדים מקומיים לקלוע מהשלוש כדי לזכות בפרס, במסגרת הפעלת הבידור הקבועה.
הרבע השלישי מתנהל על מי מנוחות. היציעים ממשיכים לשיר בדציבלים מחרישי אוזניים ולהתחמם לחלק השני של הערב. איזה כיף לגור באתונה: יורוליג, צ'מפיונס ליג, הופעות ענק (קולדפליי, הקיור, מטאליקה) — וים במרחק יריקה.בזמן שאני מתלבט איזה ג'אנקפוד לאסוף מהקפיטריה (פיצה, נקניקייה או סופלאקי — 4 יורו, אם תהיתם), מכבי פותחת מבערים ומורידה את ההפרש לחד־ספרתי. האם מהפך בדרך? נוט סו פאסט, ספארקי. קצת וולקאפ, הרבה וזנקוב — והיתרון שוב 14 בואכה הרבע הרביעי. נו שוין. לפחות מתח.
בואו נדבר רגע על טי.ג'יי ליף. פעם חשבתי שהוא בדרך ל-NBA אחרי קריירת מכללות מרשימה. איפה הוא ואיפה הליגה הטובה בעולם. הוא בעיקר נע על המגרש חסר מעש עם אפס תרומה. רחוק שנות אור מאבא שלו, שהיה שחקן נהדר. פלופ, בקיצור. ומה הסיפור של רומן סורקין? למה הוא לא מסיים כל ערב עם 30 נקודות ו־15 ריבאונדים? עם הנתונים הגופניים שלו, כל המשחק של מכבי צריך לעבור דרכו. לקטש הפתרונים.
ברבע האחרון מכבי עושה הכול כדי לצאת מ־SEF עם הפסד "מכובד", כזה שנראה טוב בפרוטוקול. מניסיון אישי בכדורסל תחרותי — הפסד הוא הפסד, בין אם בנקודה או בארבעים. חמש דקות לסיום, ושתי הקבוצות כבר מחליפות סלים כדי לסיים בזמן ולצאת לשמי הלילה הקרירים של פיראוס. התחרותיות דועכת. סל ועבירה של מילוטינוב חורצים סופית את גורל הצהובים. הדגל הלבן מונף.
התוצאה הסופית, כמובן, משקרת. שבע נקודות אומנם אבל עליונות האימפריה האדומה לא הוטלה בספק לרגע. ובספרי ההיסטוריה יירשם עוד הפסד שמצטרף לרצף האינסופי של הפסדי מכבי בפיראוס ביורוליג.
אז חלק א' ברמבטיקו היווני של מכבי הסתיים כצפוי. ביום חמישי תגיע פנאתינייקוס ליד אליהו — גם היא בעונה לא מרשימה במיוחד. האם רצף הניצחונות של מכבי בבית יימשך, או שהירוקים יראו לה מאיפה משתין הסופלאקי? נחיה ונראה. בינתיים, למי שזה מעניין אותו, החלטתי ללכת על הנקניקייה.
מה דעתך על הכתבה?