אייל ברקוביץ' חשף בפעם הראשונה את הקנאה בחיים רביבו: "זה הטריף לי את המוח"

במהלך תוכניתו היום (שני) עם אראל סג"ל ב-103FM, כדורגלן העבר אייל ברקוביץ' סיפר בכנות על קנאה באופן כללי, ועל קנאה ספציפית שהוא הרגיש כלפי חיים רביבו – כששניהם נחשבו בזמנו, ונחשבים עד היום, לשניים מהכדורגלנים הישראלים הטובים בהיסטוריה.

צפו בקטע המלא

ברקו סיפר איך הוא קינא ברביבו בשנים הגדולות בחיפה: "אם הייתי רואה אם מישהו מצליח יותר ממני הייתי משתגע. ב-95' רביבו הגיע לחיפה ולא זכינו בכלום, ורביבו נתן עונה מטורפת, הייתה לו שמאלית אדירה. רצינו לצאת לאירופה וחיים יצא לפניי לסלטה ויגו וזה הטריף לי את המוח – זו הפעם האחרונה… pic.twitter.com/25rSPn95uc

— 103FM (@radio103fm) February 2, 2026

ברקוביץ' פתח את דבריו ואמר: "יש שני סוגי קנאה בחיים לפי דעתי. יש קנאה שאתה מקנא לאישה שלך, לבת הזוג שלך, לחברה שלך – בזה אני קנאי גדול. אם אני פתאום יודע שהיא יוצאת לבלות, אני יכול להשתגע. בזה אני מודה שאני קנאי".

הוא הוסיף: "אני בן אדם קנאי וזה החיסרון שלי. זה יתרון וחיסרון, כי אומרים שאם אתה אוהב מישהו מאוד אתה גם מקנא לו. אני רואה בזה יתרון, ובת הזוג רואה בזה חיסרון".

לגבי הקריירה שלו, הוא סיפר: "בקריירה שלי, אני הייתי תחרותי מאוד. אם הייתי רואה מישהו מצליח ממני יותר – הייתי משתגע. אני אתן לך דוגמה של קנאה שאני זוכר שהייתה לי. שיחקנו במכבי חיפה בשנת 1994, רציתי לצאת לאירופה אחרי זה, ואז ב-1995 רביבו הגיע ולא זכינו בכלום".

הוא המשיך: "רביבו נתן עונה מטורפת, כל כדור שהוא בעט לשמיים נחת בחיבור. הייתה לו שמאלית אדירה והוא קיבל שחקן העונה. לא קינאתי, כי שנה לפני זה קיבלתי אני. שנינו רצינו לצאת לאירופה כי הרגשנו שמיצינו, וחיים יצא לפני לסלטה ויגו – וזה הטריף לי את המוח שאני נשארתי במכבי חיפה והוא משחק באירופה. זו הפעם האחרונה שאני זוכר שקינאתי במישהו".

ברקוביץ' הבהיר: "אני לא מקנא בחברים שלי. בתחרות, בהצלחה, בכדורגל, כן. היום בתקשורת – זה לא. אני מתעניין ברייטינג, אבל זה לא מנהל אותי".

באשר לשחקני ספסל, הבהיר לסיום ברקוביץ': "אחד שיושב על הספסל ורוצה שהקבוצה שלו תנצח – אז הוא אידיוט, כי הוא יישב על הספסל כל החיים שלו. אין דבר כזה. הרי מתי אתה נכנס להרכב? כשהקבוצה לא מצליחה או כשמישהו נפצע. עזוב, אתה רוצה להיות בהרכב".

הוא סיפר על חוויה אישית: "שיחקתי בגמר הגביע הסקוטי, לקחנו את הגביע – אני לא זוכר איזה גביע זה היה אפילו – והייתי עצוב כי לא שיחקתי. שיחקתי אולי כמה דקות, זכינו, והייתי עצוב".