הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-43 התארח אלישע לוי, מאמן נבחרת ישראל לשעבר, שבשיחה ארוכה חזר לשורשים בבית שאן, למסלול המהיר מהנוער לבוגרים, למעבר למכבי חיפה אצל ג'ק מנסל והמחיקה שהגיעה אחרי חילופי המאמן ולשנים הקשוחות כלכלית שבהן למד מקצוע נוסף לצד הכדורגל.
צפו בפרק ה-43 של "מחצית בשכונה"
לוי נזכר בתקופת העלייה המטאורית עם בית שאן מליגה א' עד לליגה הראשונה, לדוקו "בית שאן: סרט מלחמה" והמחיר התדמיתי ששילמה הקבוצה, למשחק השרוכים והאופן שבו הוא מנתח אותו היום, לפריצה המחודשת דרך בני סכנין, לתחנות במכבי חיפה ובהפועל באר שבע – ולמה בכל מקום, לטענתו, הוא חזר לאותה תפיסה: עקרונות, זהות, וסמכות מקצועית.
על העלייה מספרד, הלידה בירושלים והמעבר לבית שאן: "אנחנו עלינו ב-1957, המשפחה שלי מספרד, ואני נולדתי ב-1957 בירושלים. גרנו חמש שנים בקסטל ואז מעברה, לפי מה שאבא שלי תמיד סיפר היו שלגים, פחונים, היה מאוד מאוד קשה, ושכנעו אותו לבוא לבית שאן. מגיל חמש גדלתי בבית שאן עד שעזבתי ב-1981 למכבי חיפה. הייתה לי ילדות מאוד טובה, אני עד היום אוהב את בית שאן, זה השורשים. זו הייתה עיירת פיתוח, ולא היה קל, וגם היו תקופות של פשיטות ופיגועים – היינו מתאמנים כשיש קטיושות. אבל גדלתי בבית חם. היום אני גר במרכז ארבעים ומשהו שנה, ועדיין אנשים חושבים שאני גר בבית שאן – וזה בסדר, אחלה".
על העיר הקטנה שהייתה "עיר של כדורגל": "בית שאן זה מקום מאוד קטן, אבל זו עיר של כדורגל. התחלתי לשחק מאוד צעיר, בגיל 10-11, ועברתי דרך מאוד חלקה וטובה: נערים, נוער, כל פעם שנה אחת, תמיד הקפיצו אותי. ובאמת, ליגת ב', שנה אחת עלינו לליגה א', אחר כך לליגה הארצית. זה היה מסלול קל. ואני זוכר את זה לטובה – היה כיף".
על המבנה של קבוצות פעם – אחים, משפחות וחדר הלבשה אחד: "זו הייתה תקופה אחרת. היו באמת קבוצות של אחים – האחים אלגריסי, האחים קפלן, האחים בוז'יקובסקי, אחי ואני, ככה זה היה בנוי והכול היה מאוד קהילתי.", ככה זה היה בנוי והכול היה מאוד קהילתי. אני כבר מגיל 16, או פחות, שיחקתי בבוגרים. אתה נכנס לחדר הלבשה ואתה מרגיש שזה הבית של כולם ביחד".
על הקהל בבית שאן וההזדהות של היישוב: "תמיד היה קהל. תמיד. כשמדברים על קהל – כל היישוב התעניין. גם בתקופות היותר מוקדמות. זה לא היה ‘בוא נלך כי אין מה לעשות'. זה היה אירוע".
על האהדה לבית"ר ירושלים בפריפריה – ומה הוא חושב על זה: "אני חושב שזה עד היום קיים. בית"ר זו קבוצה של העם. כולם אוהבים את בית"ר, בטח בפריפריה. ולכן מן הסתם יש הרבה גם בבית שאן ובמקומות אחרים".
על ההגעה למכבי חיפה עם הלל קפלן: "מכבי חיפה הייתה קבוצה עם קהל מאוד גדול, גם כשהייתה בליגה השנייה. וכשמכבי חיפה עלתה – האיכות שלה עלתה. עכשיו, אני לא זוכר במספרים, אבל כל פעם שהם באו לבית שאן – ניצחנו אותם. גם כשהלכנו לחיפה, אני זוכר פעם אחת שהיה רעש גדול סביב המאמן שלהם – באנו וניצחנו. הלל ואני היינו מהשחקנים המאוד משמעותיים אצלנו, ומנסל הכיר אותנו. הוא היה מאמן שלימד אותי המון והשפיע עליי. הוא תמיד היה אומר לי: אלישע, אתה שחקן של נגיעה אחת, קבוצתי, יודע לנוע בלי הכדור. הוא אמר לי – ‘אתה מתאים לסגנון אירופאי'".
על איזה סוג שחקן הוא היה – ולמה זה עזר לו גם בהמשך כמאמן: "ידעתי לעשות הכול. הייתי שמונה, הייתי עשר, ואחר כך בשלהי הקריירה הייתי שש. בכל תפקידי הקישור. שחקן שיודע גם הגנה וגם מספרים, יודע לבשל. הייתי מבשל להלל הרבה גולים, והוא נהנה מזה. אני אהבתי את המשחק הקבוצתי, את החשיבה המהירה, את הדברים האלה".
על "הסגר" וההסכם שהשאיר אותו עוד שנתיים בבית שאן לפני המעבר: "בזמנו כדי להשתחרר היית נכנס להסגר. אני לא מימשתי אותו. הגענו להסכם שאני משחק שנתיים בחינם, ואחרי שנתיים, בסוף השנה, אני יכול ללכת לאן שאני רוצה. זו הסיבה שהילל הלך קודם. וכשהגיע הזמן שלי מבחינת תוקף ההסכם – הלכתי למכבי חיפה. זה הסיפור".
על התקופה עם מנסל בחיפה והקריסה האישית אחרי הפיטורים: "כשמנסל היה – אני הייתי קפטן. אחרי כמה חודשים אני קפטן במכבי חיפה. משחק בכל המשחקים, לא מפספס דקה. ואז מנסל נאלץ ללכת, בא ג'וני הרדי, ולא קיבלתי שנייה אחת. אפילו לא שנייה אחת. ישבתי על הספסל, לא קיבלתי דקה. לכן בתום העונה החלטתי שאני עוזב".
על המעבר למכבי פתח תקוה והתחושה של "פספוס טיימינג": "קיבלתי פנייה ממכבי פתח תקוה שהייתה קבוצה מאוד טובה. באו לטבריה לראות אותי, סימנו אותי, ובהזדמנות הראשונה הביאו אותי. האבסורד הוא שאני עברתי לפתח תקוה – ואז מכבי חיפה לקחה שתי אליפויות. זה פספוס, אבל זה עניין של טיימינג. בכדורגל זה הרבה טיימינג".
על מנסל כמאמן – ההערכה המקצועית לצד המחיר התדמיתי: "הוא היה מאמן אדיר. למדנו ממנו המון. הוא הביא את הכדורגל האנגלי לפה – המשחק הקבוצתי במינימום נגיעות. פעם לא ידעו לאמן את זה. כל הקונספציה של נגיעה-שתיים, מחשבה מהירה – מנסל הביא לפני המון שנים. אבל היחס שלו מול המדיה – הוא לא ידע להתמודד. הוא היה מתעמת עם המדיה, לא היה רגיל לזה, וזה הוביל לזה שחשבו שהוא מתנשא. אבל מי שמכיר אותו מקרוב – הוא היה ג'נטלמן".
על השנים הקשות כלכלית והעבודה במקביל לכדורגל: "בזמנים ההם היה קשה כלכלית. לא משלמים בזמן, זה לא כמו היום. הייתי נשוי עם תינוק, ואחר כך ילדה, והיינו צריכים כל הזמן לעשות עוד עבודות. היה לנו חבר, דני גולן, שהתעסק ביהלומים, והוא אמר לי: אלישע, תתחיל לחשוב. שלח אותי לקורס בבורסה ללמוד לנקות יהלומים, ובמקביל עבדתי במלטשה וככה למדתי את המקצוע. תודה לאל, לא הצטרכתי – המשכתי בכדורגל. אבל היה שם סיפור: פעם אחת פשטו על המפעל. זה לא היה ‘שוד' כמו שמספרים. רשות המסים פשטה, וסגרו – אבל לא היה שום שוד. אני מדייק".
על החזרה לבית שאן בתפקיד "מנהל-שחקן" והקפיצה המטאורית: "כשסיימתי בפתח תקוה קיבלתי הצעה להיות מנהל-שחקן בבית שאן. זה לא היה טייטל רגיל. אני הייתי עושה הכול. מאמן השוערים, מאמן הכושר, עם העוזר עשינו הכול. הגעתי למקום שגדלתי בו, עם שחקנים ששיחקתי איתם, וצריך לקחת החלטות קשות בתור מנהל. ותוך שלוש שנים הבאנו את הקבוצה מליגה א' לליגה הראשונה. זה חתיכת אירוע".
על האתגר הייחודי של בית שאן: "זה רחוק. לא קרוב לשום מחלקת נוער. להביא שחקנים זה קשה. לכן למדתי מהתקופה הזו משהו בסיסי: בסיס וזהות ושלד זה דבר מאוד חשוב. כשהגעתי היו שישה-שבעה שחקנים שהקפצנו מהנוער – מאיר כהן, דנן, ועוד חבורה צעירה. הם התאימו לליגה הארצית, ואז התאימו לליגה הראשונה. זה מה שהחזיק אותנו. עיר של 15 אלף תושבים מחזיקה בליגה הראשונה שנים – זה לא מובן מאליו".
על הכניסה של המצלמות בזמן אמת ולמה הוא הסכים: "זה התחיל כשעשינו סיבוב פנומנלי, ואז התחלנו להידרדר, לא ניצחנו כמה משחקים, היה לחץ, פחד מירידה. ואז התקשרו ואמרו שהם רוצים ללוות את הקבוצה. התנאי היה שהם באים לכל מקום – בעירייה, במסיבות, במקומות העבודה, בתוך חדר ההלבשה. היום אתה רואה בעולם רילסים ומאחורי הקלעים, אבל זה היה לפני שלושים ומשהו שנה. אני לא הסכמתי מיד. חשבתי עם עצמי, העליתי את זה בפני השחקנים, כי הדבר הכי חשוב היה להציל את הקבוצה. אמרתי אולי זה ייתן פוש, אולי נתרומם. כולם אמרו – מסכימים, הולכים על זה. והמצלמות נכנסו. זה היה אחד מסרטי הדוקו האמיתיים הראשונים, מאוד אותנטי וחזק. זה משהו שאני מסתכל אחורה ואני גאה בו".
על "בית שאן: סרט מלחמה" והנורמות בכדורגל: "אני לא רואה את זה כשחור או לבן. יש משהו במה שאומרים, כי לפעמים כשלקבוצה אין על מה לשחק – המוטיבציה יורדת. זה לא צריך להיות ככה, אבל זה קיים. זה היה גם אז וזה קיים לפעמים גם היום. יש יוצאי דופן, אבל בדרך כלל כשלקבוצה אחת יש הכול על השולחן, והשנייה פחות – אתה רואה תמונות כאלה".
על "משחק השרוכים" – הדקות האחרונות והכאוס מבחינתו כמאמן: "אני מדבר על הריל-טיים. אני בתוך המשחק. אני עושה כל מה שצריך כדי לנצח. אני זוכר בסוף – כאוס כזה לא ראיתי. הגדרות, אנשים מסביב, כולם על הדשא. אני עומד בעמדה שלי ורואה אנשים נכנסים למגרש. מקצועית אני עושה הכול כדי לנצח: מכניס שחקנים, עושה חילופים, הכול כדי להביא את המשחק. אני אומר לך באחריות – אני לא שמעתי שום ‘בשורות' מטדי תוך כדי. אני לא הייתי במקום הזה. אני הייתי בתוך המשחק. כשנגמר המשחק התנפלו אנשים, כולם היו בתוך המגרש, ואני לא חושב על שום דבר – כי בתוכי אני יודע שעשיתי הכול".
על הניתוח בדיעבד – "התבטלות וחוסר עמידה בלחץ", לא "מכירה": "בדיעבד, כשאתה מנסה לנתח, בדקו וחקרו ולא מצאו שום דבר. אבל יש נורמות. נורמות של התבטלות, של חוסר עמידה בלחץ. זה חבל, אבל זה חלק מהכדורגל של אז. ואם מישהו אומר שמכרו – אז מישהו קנה. אני לא שם. אני מייחס את זה להתבטלות. דברים כאלה אתה אף פעם לא יכול להוכיח כמו שמספרים, אבל אתה כן יכול להבין שהיו נורמות".
על הטענה שזה "חיסל לו את הקריירה": "אני אגיד לך – ממש לא. אין ספק שהמשחק הזה עשה נזק תדמיתי לבית שאן, והתחילו לחבר את כולם לסיפור הזה, אותי וכל מי שהיה שם. אבל אני באופן אישי – אף אחד לא חשב שעשיתי משהו לא נכון. אני אומר לך עוד דבר: אני לא עזבתי את בית שאן. הראו לי את הדרך החוצה. אני כמאמן הרגשתי שהגנתי על השחקנים ועל הקבוצה, ותקפו אותי למרות שבשלוש או ארבע דקות אי אפשר ‘לראות' מה רוצים שתגיד. נגמר הסיפור, ואני לא קיבלתי הצעה להמשיך".
על הפועל תל אביב: "הייתה סיטואציה שקיבלתי חוזה להיות מאמן הפועל תל אביב, הכול היה צריך להיחתם, ואז הייתה התנגדות מאוד גדולה מצד האולטראס וזה נפל. לי זה לא היה ‘סוף העולם'. הייתי מסדר את זה במסיבת עיתונאים אחת, בא והולך. חבל, כי יש להפועל תל אביב קהל אוהדים מאוד טוב. אני מצטער אם מישהו נפגע, אבל אני אומר לך: עשיתי הכול נקי".
על בני סכנין כנקודת המפנה: "לאמן בסכנין זה עולם אחר. זו הייתה עונה שהם פיטרו המון מאמנים וירדו ליגה. באתי, עשו לי סיור בעיר, ראיתי מקום מלא תשוקה. אני הולך עם האינטואיציות שלי. אמרתי – זה מועדון של ליגה ראשונה. קהל גדול, תקשורת, תשוקה שאתה לא יכול להבין מבחוץ. בנינו קבוצה טובה, זרים טובים, עשינו עונה מדהימה, עלינו ליגה, ובליגה הראשונה עשינו אירופה, אינטרטוטו, כל משחק היה הצגה. היה כיף גדול לעבוד שם, כי זה מועדון גדול".
על העקרונות שלו מול כוכבים ולמה פרשת ניסים כהן "עיצבה" אותו: "הייתי מאמן צעיר, לא רואה בעיניים. ניסים כהן היה כוכב גדול, והוא היה מתרעם על כל חילוף. ואני אמרתי: מותר לך להתחלף, תבוא מהספסל, תעשה. הוא לא קיבל את זה. אמרתי – דרכנו הסתיימו. אני קואופרטיבי מאוד, אבל תמיד עומד על העקרונות שלי. יש קו דק בין להיות בשביל המועדון לבין שאף אחד לא יחצה קווים אדומים. אני קואופרטיבי, אבל אל תנהל אותי. אם יש לי אחריות, אני צריך את הסמכות. וכשחשבתי שצריך לעשות צעד – לא חשבתי פעמיים, גם אם ידעתי שאין לי פרנסה ויש ילדים".
על ההגעה למכבי חיפה בכובע של מאמן: "זה הפתיע אותי. איך זה קרה? לקראת הסוף – טלפון. יענקל'ה שחר דיבר עם אשתי, והיא אומרת לי ‘יענקל'ה מחפש אותך'. קיבלתי טלפון: אתה בא, אתה מאמן את מכבי חיפה. בלי משא ומתן. אז במשרדים אמרו לי משהו לזכותם: אנחנו יודעים כמה אתה מרוויח, פה אתה מקבל כפול. הייתה הוגנות. לא ניצלו את זה שאתה ‘בא'. זה מועדון".
על השנה הראשונה בחיפה: "בשנה הזו לא אמרו לי ‘אתה חייב אליפות'. היה לי סגל מצוין שנשאר, לא הבאנו הרבה שחקנים. חיזקנו במקומות ספציפיים. היה שילוב צעיר וחזק, מחנה אימון באוסטריה, ראיתי קבוצה חזקה. הגענו למאני-טיים, ניצחנו במפגש משמעותי, ולקחנו אליפות בניגוד לציפיות".
על המהפך שהגדיר את הקמפיין האירופי: "במשחק הראשון עשינו 0:0, אמרו ‘בושה', אבל מי שמבין קושי – זו הייתה תוצאה טובה. ואז בבית, עוד לא התיישבתי על הכיסא ובדקה 15 היה 0:3 להם. עשיתי חילוף מוקדם, זה התפתח, ובסוף עשינו מהפך. כשאתה מסתכל אחורה – זה הרגע שמייצר מומנטום. משם קיבלנו את הדחיפה".
על ליגת האלופות בלי שער ובלי נקודה: "כשמסתכלים רק על התוצאה זה נראה רע. אני לא גאה באפס נקודות, אבל זו דרגת קושי. שיחקנו מול קבוצות מאוד חזקות, והמשחקים היו צמודים. יכולנו להבקיע שערים, יכולנו אולי לקחת נקודה או שתיים. היה לחץ כי כל הזמן ספרו ‘מתי תיתנו גול', וזה יושב עליך. אבל זו גם תקופה שמפתחת מסורת ומחשלת".
על עונת הקיזוז והכאב שנשאר: "הייתה לנו עונה אדירה. ‘שחטנו' את הליגה. ואז בקיזוז – אפילו לא ידעו את החוקים. הפסדנו. אני לא מתחמק: ניצחו אותנו בצדק. אבל זה כאב, כי עד לשם עשינו עונה חריגה".
על הפועל באר שבע: "ידעתי שזה מועדון גדול. אלונה ברקת השקיעה, אבל זה לא צלח. אמרתי – פה יש הזדמנות. בשנה הראשונה נשענו על שלד מקומי, ניצלנו ברגע האחרון, ואז אחרי המשחק המכונן אמרתי: אם רוצים להיות קבוצת צמרת – צריך לחשוב אחרת. התחלנו להביא שחקנים שמתאימים לבאר שבע, לבנות מנטליות וחוסן, והגענו ליעדים. הכנו את המועדון למקום שהוא ראוי לו".
על הפרידה מבאר שבע לפני גמר הגביע: "התאכזבתי מאוד. אין לי בעיה שאחרי שלוש שנים רוצים מאמן אחר – לגיטימי. אבל לעשות את זה לפני גמר גביע… בסטנדרטים שלי זה לא מקובל. ‘לא היה בסדר' זו מילה מכובסת. זה לא שלי – זו החלטה שלה, אבל מבחינתי זה לא מקובל".
על נבחרת ישראל: "לאמן את נבחרת ישראל זו הזכות הכי גדולה. כל מאמן חולם על זה. אני לא מצטער לרגע. הייתה לנו הגרלה קשה מאוד, ובקמפיין כזה 40% הצלחה זה סביר. אבל בנבחרת, אם היה ניתן לי זמן של שתי קדנציות לפחות, כמו שצריך לתת, הרבה דברים היו מתיישרים".
על התדמית של "נחמד" והטענה שהוא ניסה לעשות "שרירים" בנבחרת: "אני חי עם התדמית הזו בשלום. מי שמכיר אותי לעומק יודע – אתה לא יכול להביא אליפויות, להגיע לאירופה, לעלות ליגה, להשאיר קבוצות – אם אתה רק נחמד. אתה בעל מקצוע. ההתנהלות שלי בנבחרת הייתה כמו בקבוצות: אם יש בעיות אני לא מטאטא, אני מטפל, אני שקוף. לפעמים צריך להתעמת עם שחקנים כדי להצליח. בנבחרת זה מקבל הד גדול יותר, והשאלה איך רוצים לצבוע את זה".
על אירוע ערן זהבי והבחירה לא "לתלות" את הכוכב: "מה שהוא עשה היה חמור. אבל למה לוותר על השחקנים הכי טובים שלך? יכולתי לבוא ולהגיד ‘תלו אותו', כולם יהיו מרוצים. אני אמרתי הפוך: תסיים את המשחק. אחר כך אמרתי לו – טעית בגדול, אתה צריך להתנצל, והוא יודע את זה. הדבר הראשון שעשה המאמן שאחרי – החזיר אותו. כי לא מבטלים את השחקנים הטובים שלך, גם אם הם עושים טעות קשה. אם היה ניתן לי הזמן – הדברים היו מסתדרים".
על השלב הבא בקריירה: "השוק פה קטן. אתה יכול להיות מאמן מוצלח ופתאום אין לך איפה לעבוד. אם אתה אוהב כדורגל ואתה גם רוצה להתפרנס – אתה חוזר. בכל מקום שהייתי לא היה לי אגו, וברוב המקרים הוצאתי את התוצאה שדרושה. לעבוד בבני יהודה, בכפר סבא או בפתח תקוה – זה לא פחיתות כבוד. ההפך. היום אני בשלב שאני רוצה להיות קרוב למגרש, אבל אני חושב שבכדורגל של היום צריך לנצל אנשים עם ידע וניסיון כמו שלי, גם בלי להיות מאמן ראשי בכל מחיר".
על כדורגל הנשים והשם האחד שהוא בחר לפרגן לו: "אני מפרגן. תראה מה עשינו שם בשנה וחצי. הבאנו את הנבחרת מדרג C לדרג B – זה הישג גדול. יש שם שחקניות טובות ואינטליגנטיות. בראש – טליה זומר. היא יודעת לעשות הכול: טכניקה אדירה, פיזיות טובה, אינטליגנציה. היא קיבלה חוזה מקצועני, צריך לפרגן לה. והיא צנועה ומחויבת, כיף לעבוד איתה".
על השחקן הכי גדול שאימן – והבחירה שלו בשם אחד: "אימנתי הרבה שחקנים טובים – חיים רביבו, יוסי אבוקסיס, יוסי בניון, איציק זוהר, המון טאלנטים. אבל אם אתה מכריח אותי לבחור, אז יניב קטן בשבילי היה גדול מכולם. הייתה לי כימיה איתו, הוא מנהיג, הוא גבר, והוא עשה הכול כדי שנצליח. לכן אני מאוד מעריך אותו".
מה דעתך על הכתבה?