באמונה עיוורת: הסוד של אהבת השם משותף לספורטאים הכי גדולים

האמונה היהודית של הקיקבוקסר הישראלי אהבת השם גורדון הפכה לאחד מהמאפיינים הבולטים ביותר שלו בעולם אומנויות הלחימה. ובניגוד למאפיינים של לוחמים אחרים, האמונה של גורדון בן ה-19 אינה גימיק. זו אמונה אמיתית וכנה שהוא לוקח לכל מקום. בעלייה לזירת הקרב בליטא, מול קהל עוין, נכנס לאולם עם כיפה על הראש ועם השיר "מי שמאמין לא מפחד" ברקע. הוא חוגג ניצחונות עם תפילין ודגל ישראל ומצטלם תכופות בתנוחות תפילה. הוא גם מדבר רבות על יהדותו, ישראליותו והאמונה הכבירה שלו באלוהים.

"הכל כבר כתוב, אני רק אוסף את הניצחון" זה משפט שהוא חוזר עליו לפני קרבות. הוא עושה זאת מתוך אמונה מוחלטת בגזירה שמימית. בכל ראיונותיו הוא מדגיש את זה שהוא לא לבד, שיש לו לצידו כוח אלוהי. "אני לא נכנס לזירה לבד, אני נכנס עם התפילות, אני ו-ה' ביחד". תפילת "מודה אני" ו"שמע ישראל" הן חלק משגרת הבוקר שלו, שכוללת, מן הסתם, גם "שגרה רגילה" של ספורטאי. מתיחות, חלבונים, אימון וכו'. לפני קרבות, גורדון מתבודד בטבע ו"מדבר ישירות" עם אלוהים. מבחינתו כל ניצחון הוא תוצאה של השגחה פרטית.

"תמיד הייתי בתור ילד ממש קטן מדבר עם אלוהים כאילו מבקש כל דבר… עכשיו אני יותר מחובר" סיפר פעם. ומבחינתו, אלוהים מופיע לעזור לו ברגעי משבר בזירה. "אלוהים אמר לי אל תברח… תישאר" – סיפר על רגע משברי. וכמובן שאם אהבת השם גורדון יעשה את הקפיצה הגדולה ל-UFC זה יהיה בעזרת השם. "אני באמת יכול להגיע הכי רחוק שאני רוצה או אפילו יותר – בעזרת השם" הכריז.

במובן הזה הוא לא שונה מהכדורגלנים המובילים בישראל. עומר אצילי, איתי שכטר ודן איינבינדר דיברו בעבר על התפילות שלהם לפני משחקים ולא מעט שחקנים מתפללים לפני שריקת הפתיחה או לפני שהם עולים למגרש כמחליפים. כמובן שגם בעולם כדורגלנים נוצרים ומוסלמים מתחילים כל משחק בתפילה, חוגגים שערים עם מחוות לאל וממש לא מתביישים באמונה שלהם. למשל, אברצ'י אזה, כוכב ארסנל, סיפר ממש לאחרונה שהוא רוצה שהמורשת שלו תהיה של "אחד שעשה הכל כדי להעצים את שמו של ישו" (הוא חוגג את השערים שלו עם יצירת צלב עם אצבעותיו).

בכלל, ספורטאים הם אנשים בעלי אמונות חזקות. אפילו אם האמונות הן אמונות תפלות. מייקל ג'ורדן, גדול הכדורסלנים בכל הזמנים, היה מגיע לכל משחק NBA כשהוא לובש את אותם תחתונים; סרינה וויליאמס היתה גורבת את אותן הגרביים לאורך טורניר שלם; בארי פריי, לשעבר מנג'ר בבירמינגהאם סיטי; היה מטיל מימיו בכל פינות האצטדיון לפני כל משחק; ג'ייסון ג'יאמבי, לשעבר כוכב ב-MLB, היה משחק עם חוטיני מוזהב (כן, מה שקראתם) אחרי כמה משחקים גרועים; סרחיו גויקוצ'אה, שוער נבחרת ארגנטינה האגדי, היה משתין על עצמו לפני כל פנדל שנבעט לעברו (הוא היה ידוע כאחד מהשוערים הטובים ביותר בעצירת פנדלים); לאגדת הטניס ביורן בורג היו אמונות טפלות שקשורות לאירוע אחד בלבד — ווימבלדון. בורג היה קר רוח ובעל ביטחון עצמי בלתי ניתן לשבירה על המגרשים בווימבלדון ולטענתו זה בגלל שרק לקראת התחרות הזו גידל זקן ולבש את אותה חולצת Fila בכל משחק.

תתפלאו, אבל לכל ההתנהגויות המוזרות הללו יש הצדקה ספורטיבית. לפי מחקר משותף לאוניברסיטת קלן ואוניברסיטת ארסמוס שבהולנד ("Keep Your Fingers Crossed! How Superstition Improves Performance.") אמונות עוזרות לספורטאים על המגרש.

לפי המחקר" "הערך הספורטיבי האמיתי באמונה טפלה או בטקסים הוא בתחושת הביטחון והשליטה שהם מעניקים לספורטאי. אם הספורטאי מאמין שפעולה מסוימת או התנהגות מסוימת תגרום לו להציג ביצועים טובים יותר — סביר להניח שהוא אכן ירשום ביצועים טובים יותר אחרי הפעולה המסוימת שהוא עשה".

עוד לפי המחקר: "ספורטאים רבים משתמשים בטקסים שונים, כגון דמיון מודרך או המחשה מנטלית, כדי לשחזר מרוץ, משחק, חבטה או בעיטה חופשית מוצלחים במיוחד, במטרה לעורר מחדש את החוויה ואת התחושות שחוו אז – כאילו הן מתרחשות כעת. השחזור וההמחשה הללו מכינים אותם מבחינה מנטלית ופיזית לתחרות מוצלחת". אז אם לאמונות טפלות יש כזה כוח על ספורטאים, מה אמונה אמיתית ועמוקה כמו זו של אהבת השם גורדון עושה לביצועים הספורטיביים שלו?

מחקרים הראו שהתמודדות דתית (למשל, מתן משמעות למצבך באמצעות האמונה שלאלוהים יש תוכנית עבורך) דומה מאוד לאסטרטגיות ההתמודדות שממליצים עליהן פסיכולוגים. ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שאנשים דתיים נוטים להפגין פחות חרדה ותסמינים דיכאוניים.

זה משהו שנחקר מאז שנות השישים, אז מחקרי אפידמיולוגיה פורצי דרך מצאו שמחלות לב נפוצות פחות בקרב אנשים דתיים פעילים לעומת האוכלוסייה הכללית. בתחילה סברו שהסיבה לכך היא הימנעות של דתיים מהרגלים כגון עישון ושתיית אלכוהול מופרזת. התיאוריה היתה גם שהשייכות לקהילה תומכת, שהוכחה כמורידה מתחים, מסייעת לשמור על בריאות המאמינים. עם זאת, מחקרים מאוחרים יותר, שבודדו את ההשפעות האלה, המשיכו להראות שלדתיים פעילים יש תוצאות בריאותיות טובות באופן מובהק. הקהילה המדעית נאלצה לקבל את העובדה שעצם האמונה הדתית מעניקה יתרונות בריאותיים ממשיים ומדידים.

העניין הוא שהקרדיט הבריאותי הוא לא רק לאלוהים היהודי או לאלוהים הנוצרי – כך שאף דת לא יכולה לקחת קרדיט על בריאות מאמיניה. השפעת האמונה הדתית החיובית על גוף האדם נמצאה כחוצה גבולות דתיים. לפי המחקרים לא רק נוצרים חוו יתרונות בריאותיים מהאמונה שלהם – גם בודהיסטים, הינדואיסטיים, יהודים, מוסלמים ובכלל.

כלומר זה לא "האלוהים שלך" שעושה לך טוב, זה משהו במוח האנושי שעושה לך טוב. או כפי שד"ר הרברט בנסון כתב בספרו על "הביולוגיה של האמונה" (Timeless Healing): "אפקט הפלצבו בפעולה. אלא שהפעם לא אמונה מוטעית ביעילות של גלולות סוכר היא שמייצרת את התוצאות, אלא האמונה בכוח הריפוי של אל. וכמו בגלולות סוכר, אלה שמאמינים הכי בלהט הם אלה שמפיקים את מירב התועלת. אכן, אפשר לטעון שדת היא הפלצבו האולטימטיבי. במקום סמכותו של רופא, האמונה נשענת על סמכותו של אל שהוא גם בלתי־טועה וגם כל־יכול. במקום שהאמונה בפלצבו רפואי תישען על פרסום נוצץ ואריזה מרשימה, האמונה בכוח הריפוי של האל ניזונה מכתבי הקודש".

ונראה שאם אתה ספורטאי והאמונה שלך כנה, דת היא ממש משפרת ביצועים. בשנת 1952 כתב המטיף הפרוטסטנטי נורמן וינסנט פיל את מה את אחד מספרי הפסיכולוגיה הנקראים ביותר בכל הזמנים – The Power of Positive Thinking. בספר הראה ש"מחשבה חיובית" יכולה להפחית חרדה, לחזק תחושת שייכות, להעצים ביטחון עצמי ולהקל על מצוקה קיומית. כל אלה מסוגלים, כפי שמדגיש פיל פעם אחר פעם, לשפר את החיים ולהוביל לשינוי דרמטי בביצועים.

מספר הספורטאים שהפנימו את המסרים האלו בעשורים שאחרי הספר הוא עצום (טום בריידי, האחיות וויליאמס ומייקל פלפס דיברו ארוכות על "הכוח של חשיבה חיובית"). לפי מחקרים 81% מהספורטאים מאמינים שחשיבה חיובית מסייעת לתוצאות ולביצועים שלהם.

אנדי מארי, שחקן הטניס הגדול ביותר בבריטניה בעידן המודרני, אינו איש מאמין בכלל. ההפך, הוא ניגש למקצוע שלו בצורה מדעית לחלוטין, וגם הוא היה מגיע לכל משחק ואומר לסובביו שהוא הולך לנצח. אם זה נגד רפאל נדאל (הידוע כאתאיסט, אגב) על חימר או נובאק ג'וקוביץ' בווימבלדון. מארי האמין ביכולות שלו לנצח. וזה לא בגלל אמונה באל זה בגלל שהוא ידע ש"ספק" הוא דבר מאוד מסוכן כשעולים על מגרש הטניס.

הספק הזה הוא משהו פסיכולוגים שמתמחים בעבודה עם ספורטאים נלחמים נגדו בכל הכוח. או כפי שטימותי גאלוויי כתב בספרו המפורסם "המשחק הפנימי של הגולף" (The Inner Game of Golf): "כוחו של הספק טמון בטבעו להגשים את עצמו. כאשר אנו מאפשרים לחוסר אמונה ביכולתנו להיכנס במעט לחבטת פאט קצרה, למשל, אנו לרוב נדרכים ומתכווצים, מה שמגדיל את הסבירות להחטיא את החבטה. כאשר אנו נכשלים, הספק העצמי שלנו מאומת".

והספק הקטן הזה הוא בדיוק מה שאין לאהבת השם, שמאמין בכל ליבו שאלוהים, הכוח שיצר את כל היקום, נמצא איתו בזירה.