מותו של האייתוללה עלי חמינאי וקצב האירועים המסחרר באיראן מטילים צל כבד גם על עתיד הספורט הפופולרי ביותר במדינה. אף שחמינאי לא נחשב לאוהד כדורגל מושבע, הוא הבין היטב את כוחו של המשחק ואת היצרים שהוא מעורר. לאורך שנות שלטונו, שחקני נבחרת איראן, הנחשבים לגיבורים לאומיים, נאלצו לברור את מילותיהם בקפידה. הכדורגל האיראני שזור זה שנים במחאות פוליטיות, החל מענידת סרטים ירוקים במוקדמות מונדיאל 2010 כמחאה על תוצאות הבחירות, ועד לסירוב שחקני הנבחרת לשיר את ההמנון במונדיאל 2022 במחאה על דיכוי אזרחים.
על פי הדיווחים בתקשורת הזרה, חמינאי לא בחל בהתערבות ישירה בנעשה על כר הדשא. ב-2008, כך נטען, הוא זה שהמליץ לנשיא דאז אחמדינג'אד למנות את כוכב העבר עלי דאי למאמן הנבחרת. שנים מאוחר יותר אף הביע את חוסר שביעות רצונו מנוכחותם של מאמנים זרים, מה שהוביל בזמנו להדחתו השנויה במחלוקת של המאמן הקרואטי דראגן סקוצ'יץ' ערב המונדיאל הקודם. חרף היעדר השקעה בתשתיות והדרת נשים ארוכת שנים מהאצטדיונים, הכישרון המקומי הצליח להביא את הנבחרת פעם אחר פעם לבמה המרכזית.
אולם כעת, העימות הצבאי מאיים לטרוף את הקלפים. איראן, תחת הדרכתו של המאמן אמיר קלנועי, הוגרלה לבית ז' במונדיאל הקרוב יחד עם ניו זילנד, בלגיה ומצרים. שניים ממשחקיה אמורים להתקיים בלוס אנג'לס, המכונה גם "טהראנג'לס" בשל הקהילה האיראנית הגולה העצומה המתגוררת בה. אלא שקצת יותר מ-100 ימים לפני שריקת הפתיחה לטורניר, כשאחת ממארחות התחרות תוקפת צבאית את אחת המשתתפות בו, קיומם של המשחקים מוטל בספק רב. "לאחר התקיפה הזו, אי אפשר לצפות מאיתנו לחכות למונדיאל בתקווה", צוטט נשיא התאחדות הכדורגל האיראנית, מהדי תאג', עם תחילת נחיתת הטילים.
נוכח חוסר הוודאות המאפיין את ממשל דונלד טראמפ, קיים ספק ממשי אם איראן תורשה להשתתף בטורניר, אם שלטונות טהראן יאפשרו את הנסיעה, ואם ארה"ב בכלל תאשר את כניסת השחקנים לשטחה. במקרה של היעדרות איראנית, מסתמן כי נבחרת אסייתית אחרת, כדוגמת עיראק או איחוד האמירויות, תוקפץ במקומה. מעבר למונדיאל, הכאוס כבר מורגש היטב ביבשת עם דחיות משחקים בליגת האלופות של אסיה. עתיד הכדורגל האיראני, כמו המדינה כולה, לוט כעת בערפל סמיך.
מה דעתך על הכתבה?