ליאם רוזניור, מאמן צ'לסי, אולי לא יזכה בתארים העונה, אבל בזכות ההתנהלות והסגנון שלו הוא כבר "זכה" לכינוי הלועג "לינקדאין ליאם". למה דווקא כך? כי הוא נשמע לא פעם כמו פוסט של מנהל מוצר בלינקדאין, כזה שקרא את כל ספרי הניהול החמים של 2026 ויודע בדיוק אילו מילים לבחור כדי להישמע כמו "מנהל מודרני".
באנגליה, בלשון המעטה, פחות מתחברים לסגנון הדיבור הזה בריאיונות ובמסיבות עיתונאים. הציטוטים שלו נשמעים לעיתים כמו גרסה מלוטשת מדי של שפת מוטיבציה תאגידית, והוא עצמו מצטייר במקרה הטוב כלא אותנטי, ובמקרה הרע כקרינג' מהלך שבקרוב יהפוך למם.
לא מזמן צץ מחדש קליפ של רוזניור מהתקופה שלו בשטרסבורג, שבו הוא מסביר שהמילה "מנג'ר" בעצם "מזקינה אנשים". "המילה manager מורכבת מכמה מילים", אמר. "manage זה man ו-age". הרשת, כצפוי, לא פספסה את ההזדמנות, והקליפ הזה הצית גל של בדיחות על חשבונו.
אם רוזניור היה מצליח בצ'לסי, ייתכן שהיו סולחים לו יותר על ה"לינקדאיניות" הזאת. אולי אפילו היו משווים אותו לטד לאסו – המאמן האולטרה-חיובי מהסדרה של אפל, שמגיע משום מקום לפרמיירליג ומצליח מעל כל הציפיות. אבל רוזניור לא מצליח. תחתיו צ'לסי ספגה, לראשונה בתולדותיה, שמונה שערים בשלב נוקאאוט של מפעל גביע, ורשמה גם הפסדים מביכים – כולל ההפסד הכי כבד לאברטון מאז 1978. לכן, במקום טד לאסו, ההשוואות נודדות דווקא לדמות בריטית אחרת: דייוויד ברנט מ"המשרד".
הוא גם לא ממש עוזר לעצמו. לפני המשחק מול ניוקאסל, שנערך בין שני המשחקים המשפילים מול פריז סן ז'רמן בליגת האלופות, שחקניו התגודדו לחיבוק קבוצתי סביב הכדור במרכז המגרש, בזמן שהשופט כבר עמד בעיגול האמצע. המעמד תואר על ידי כתבים כאחד הרגעים המוזרים ביותר שראו, וגארי נוויל סיכם את זה באופן אופייני: "אני חושב שזה קשקוש מוחלט. כל הדבר הזה הוא קשקוש מוחלט".
רוזניור רק החריף את המבוכה כשהסביר שהשחקנים רצו "לכבד את הכדור", ואף הדגיש שזה בכלל היה רעיון שלהם. "הם רצו להיות סביב הכדור, לכבד את הכדור ולהראות אחדות ומנהיגות. זו לא ההחלטה שלי. זו הייתה החלטה של קבוצת המנהיגות ושל הקבוצה", אמר. אלא שבפועל, מאחר שהמנהג הזה לא היה קיים לפני הגעתו, ההסבר נשמע לרבים כמו עוד ניסיון לייצר עומק וסמליות במקום שבו יש בעיקר הצגה.
פרשנים הגדירו את החיבוק הזה כ"גימיק" – מופע של לכידות בלי הרבה תוכן מאחוריו. נכון, טקסים קבועים לפני משחק יכולים לעזור לספורטאים לייצר יציבות מחשבתית, ולעיתים גם עקביות בביצועים. לכן לא מעט ספורטאים נאחזים באמונות טפלות ובשגרות קטנות. אבל כש"טקס" מרגיש מאולץ ולא אותנטי, והוא מייצר יותר לעג מאשר ביטחון, הוא הופך מיתרון למעמסה.
וגם כשהוא כבר מנסה לקחת אחריות, זה נשמע לעיתים כאילו הוא מטיל אותה בעקיפין על השחקנים. אחרי ההפסד המביך לאברטון אמר: "הבעיה לא הייתה טקטיקה. לא שמרנו אישית, שלטנו בחלקים מהמשחק, הם לא ציפו לזה. בסופו של דבר הם החזירו לנו את הכדור הרבה פעמים, ואנחנו כיבינו את עצמנו ברגעים מסוימים. זו אשמתי, זה עליי". כלומר, לכאורה אחריות – אבל בפועל, לא ממש באופן משכנע.
ייתכן שזו גם אחת הסיבות לכך שלא נראה שהוא יצר חיבור אמיתי עם חדר ההלבשה של צ'לסי. יש שחקנים שמחמיאים לו בנימוס, אבל קשה לזהות התלהבות אמיתית. גם הדברים שאמר אנסו פרננדס בריאיון לחואן פאבלו סורין נשמעו כמו עקיצה מרומזת. כשנשאל על מאמנים שאהב לעבוד איתם, הוא אמר: "לפעמים, כשחקן, יש דברים שאתה לא מבין לגבי הדרך שבה מנסים לנהל עניינים. תחת אנצו מארסקה הכול היה מאוד ברור, הזהות שלנו הייתה מאוד ברורה גם באימונים וגם במשחק. ברור שהעזיבה שלו באמצע העונה כאבה לנו. זה חיסל הכול". קשה לשמוע את זה ולא לחשוב שהשחקנים של צ'לסי לא ממש מתחברים לשיטות של רוזניור.
ובסוף, זו אולי הבעיה הגדולה מכולן: הקהל של צ'לסי פשוט לא מאחוריו. הוא לא שחקן עבר של המועדון, לא שם גדול, ובוודאי לא מישהו שמגיע עם הילה טבעית. הוא מזוהה עם BlueCo, הבעלות המשותפת על צ'לסי ושטרסבורג, ולכן נתפס בעיני רבים כ"איש מערכת" – מישהו שקיבל תפקיד שגדול עליו בכמה מספרים. במצב כזה, כמעט כל דבר שהוא עושה ייתפס כמאולץ, לא אותנטי, ובעיקר לא מספיק טוב.
מה דעתך על הכתבה?