ב-NBA החליטו אתמול (רביעי) להרחיב את הליגה בשתי קבוצות במהלך שהולך להכניס לבעלי 30 הקבוצות בין 14 מיליארד דולר ל-20 מיליארד דולר. ההנחה היא שכל קבוצה חדשה תשלם בין 7 ל-10 מיליארד דולר על הזכות להיכנס לליגה ולחלוק את ההכנסות עם 30 הבעלים האחרים, הכנסות שרק מזכויות השידור יעמדו על יותר מ-77 מיליארד דולר בעשור הקרוב.
ההכנסות מתהליך האקספנשן הולכות על פי הסכם השכר הקיבוצי של ה-NBA באופן מלא לבעלי הקבוצות ולא מחולקות עם השחקנים כמו "ההכנסות הקשורות לכדורסל" (זכויות שידור, חסויות, מכירת כרטיסים).
נראה שבזכות הסכומים האלה מההרחבה רוב של הבעלים הסכימו לקבל לליגה את סיאטל ולאס וגאס. אלו שהתנגדו (לפחות הביעו התנגדות בדיונים המתקדמים) פשוט לא רצו לחלק את ההכנסות מהפעילות העסקית שלהם עם השחקנים ועם עוד שני מיליארדרים, שיחזיקו בקבוצות החדשות.
פיננסית, הגדלת הליגה היא החלטה "קלה" – עוד שתי קבוצות שוות הרבה כסף לליגה – אבל יש הסכמה רחבה מאוד בקהילת הכדורסל האמריקאית שההרחבה הזו היא גם הזדמנות לשנות באופן מהותי את המוצר שנקרא משחקי NBA. וזה מוצר שצריך לשנות.
העניין הוא שבשביל לשנות משהו מהותי במוצר צריך לשכנע את בעלי הקבוצות שקבלת החלטות טובות עבור הכדורסל לא יפגעו להם בהכנסות העתידיות.
הבעיה המרכזית כיום ב-NBA היא שיש חודשים שלמים שפשוט לא שווה לבזבז את הזמן על המוצר הזה שיש בו כמות כבירה של משחקים לא חשובים בין קבוצות שמשפרות עמדות לפלייאוף לקבוצות שוויתרו לחלוטין על העונה בשביל מלאכת הטנקינג, שמבטיחה להן בחירות דראפט גבוהות ומבטיחה לאוהדים שלהן שלא יהיה להם מה להגיע למשחקים או לצפות בטלוויזיה בגלל שהן לא מעוניינות לנצח במשחקים.
כיום הליגה במצב שלפחות שליש מהקבוצות בליגה לא מעוניינות לנצח ועד שלא ישנו יחליטו שהקבוצות שמפסידות הכי הרבה לא יכולות לבחור גבוה בדראפט, זה ישאר ככה, וזה יהיה עוד יותר גרוע כי צפויות להצטרף שתי קבוצות גרועות לליגה.
עניין התמריץ להפסיד יכול להיות מתוקן בקלות עם שינוי קטן בחוקי הלוטרי – תנו לקבוצה שניצחה הכי הרבה משחקים ולא העפילה לפלייאוף את הסיכויים הכי גבוהים לבחור את הבחירה מספר 1 – אבל, זה שינוי שבחיים לא יקבלו בליגה של הרבה יותר מדי מיליארדרים, מומחים בפיננסים, שלא רוצים לשלם מס יוקרה ועדיין מאוד רוצים לקבל את השחקנים הכי טובים בשנתון שלהם.
בעיית כדורסל נוספת שהאקספנשן לא יפתור בזמן שהחמדנות של הבעלים מחריפה, זה העניין הפעוט שהגוף האנושי פשוט לא יכול לעמוד ב-82 משחקי עונה סדירה ובערך עוד 20 משחקי פלייאוף – בטח לא בכדורסל של היום.
"אנחנו פשוט צריכים לשחק פחות משחקים" אמר סטיב קר, מאמן גולדן סטייט ווריירס אחרי שהקבוצה שלו בעצם התפרקה בגלל אינספור פציעות. "חייבם להוריד לפחות 10 משחקים מלוח השנה. המשחק המודרני עם המהירות והחללים בו הוא קשה מדי. אני חושב שהליגה תהיה בריאה ותחרותית יותר אם נשחק פחות משחקים".
רוב אנשי הכדורסל ומדעי הספורט מסכימים עם קר אבל הורדת 10 משחקים תוריד את ההכנסות הקבוצות ממכירת כרטיסים לטווח הקצר ולפי החישובים כל קבוצה תאבד בין 10 ל-20 מיליון דולר בעונה בגלל זה. כמובן שבטווח הארוך, ליגה בריאה ומהודקת תאפשר להכניס יותר כסף פר משחק מזכויות שידור, חסויות וגם כרטיסים, אבל המיליארדרים לא רוצים לאבד מיליונים לטווח הקצר, ובטח לא לשלם אותו דבר לשחקנים על "פחות עבודה" (אין להם בעיה לשלם פחות על יותר עבודה).
ההרחבה מייצרת הזדמנות ייחודית להפוך את ה-NBA לסוג של "פרמיירליג" (אדם סילבר, קומישינר ה-NBA, מעריץ של הליגה האנגלית הבכירה ולכן גם הכניס את פורמט הגביע לליגה שלו). עם 32 קבוצות, כל קבוצה יכולה לשחק נגד כל קבוצה אחרת פעמיים בעונה (כמו בכדורגל). זה אומר 62 משחקי עונה סדירה.
תוסיפו לזה טורניר נוק-אאוט שידמה משחקי "גביע" באמצע העונה (אולי במקום פגרת אולסטאר מיותרת?) ויש לכם מוצר איכותי, מעניין והכי חשוב: לא גומר את האנשים הכי חשובים בליגה: השחקנים. השאלה כעת היא אם הבעלים של הקבוצות, אחרי קבלת החלטות פיננסיות טובות יוכלו לקבל גם החלטות טובות למה שהם מוכרים – ליגת כדורסל.
מה דעתך על הכתבה?