לפני שנדבר ונדון על ההצגה של הפועל תל אביב נגד פנרבחצ'ה והקריסה של מכבי תל אביב נגד באסקוניה, אתחיל דווקא מהסוף. משחק אחד לא משנה נרטיב, משחק אחד גם לא משנה את החיבור של קבוצה, אבל במשחק אחד יכול להתפתח מומנטום. מבחינתי, הפועל תל אביב הוכיחה שוב שהיא לא צריכה זעזוע כדי להגיע במומנטום לישורת האחרונה ומכבי תל אביב הוכיחה שאולי אין לה את כל הפתרונות כפי שחשבנו בעבר.
הפועל תל אביב
נתחיל בהפועל תל אביב, שהשיגה את הניצחון הגדול ביותר שלה העונה עד כה (כי הקודם היה לפני פחות משבוע כן?). כבר בתחילת המשחק היה אפשר לראות מי הקבוצה המוכנה יותר – זו של דימיטריס איטודיס. להבין שפנרבחצ'ה עושה חילופים אגרסיביים על כל חסימה – בטח בפתיחת משחקים – זה נחמד, אבל לדעת לנצל את זה עד תום זה משהו אחר.
בזכות הכלים הנהדרים שיש להפועל תל אביב בעמדות הגארדים – בפרט ואסילייה מיציץ' אלייז'ה בריאנט שהתעלו – היא הצליחה לקלוט מי החולייה החלשה מהר מאוד. למי שלא ראה, היה כמובן מדובר בקם בירץ'. הסנטר הקנדי, שנוטה לעשות המון עבירות, היה כצאן לטבח מול מיציץ' ובריאנט.
בכל פעם שהיה פיק אנד רול והיה חילוף אגרסיבי, תקפו שני הכוכבים של הפועל תל אביב את המיסמאץ' והאמת? היה נראה שמדובר בסוג של מתנה שפנרבחצ'ה נותנת לה. בתחילת המשחק חשבתי לעצמי שאם שאראס ימשיך ככה, הקבוצה שלו תקבל בראש, זה היה נראה פשוט לגמרי.
המאמן הליטאי שינה חמישייה, נתן לווייד בולדווין את ניהול ההתקפה בהתחשב ביכולת הרעה של דבון הול, נתן לאונלארפ ביטים לעלות כדי להיות איום לשלוש בהתחשב ביכולת הרעה של טיילן הורטון טאקר. נתן למיקאל ינטונן לעלות כדי שהוא יוכל לעשות חילופים באופן קבוע ולא יהיה חיסרון מסוים.
לאחר מכן, פנרבחצ'ה הפסיקה בהגנת החילופים והחלה לשמור באופן אגרסיבי עם לחימה על החסימות. אז היא חזרה לעצמה ברבע השני ואז דימיטריס איטודיס המשיך להוכיח שעם כמה שירדנו (כן, גם אני) על השיטה וחוסר ההתאמה, הוא יודע להגיב תוך כדי משחק באבו אבוה. אז ברגעים האלה, הפועל תל אביב ניסתה לשחק פחות סבלני וכמה שיותר מהר.
מול החילופים, מיציץ', בריאנט, אנטוניו בלייקני וכריס ג'ונס הבינו שיש להם אפשרות לשחק כמו שהם מתורגלים – לקחת את הזמן, למצוא פרצה, לתקוף בסבלנות. מול הגנה שלא מאפשרת את זה, יש להם ברירה אחת – להגיע לצבע כמה שיותר מהר וכך היה.
במחצית השנייה, פנר העלתה הילוך ברמת האגרסיביות, כפי שהיא עושה בדרך כלל. דאבל אפים, לחץ, אובר-פליי. כל זה היה אמור לנטרל את מיציץ' ובריאנט, אבל כששמו כל כך הרבה לחץ על הגארדים, היה איש גדול אחד בצבע ששכחו ממנו, דן אוטורו.
שמונה מתוך תשעת סלי השדה של אוטורו הגיעו במחצית השנייה ולא בכדי, כי שוב איטודיס הגיב, שוב השחקנים הבינו מה צריך לעשות מול היריבה ושוב ההגנה נפרצה. במקום להגיע לצבע בכדרור ולהשיג "פיינט טאץ'" שמכווץ את ההגנה, המטרה הייתה להעביר את הכדור לסנטר כמה שיותר מהר.
אז בתחילת המשחק פנרבחצ'ה נתנה להפועל תל אביב מתנה, השאלה היא מה היא עשתה איתה? במקרה שלה, היא הפכה אותה להצגה.
בזכות שלוש דרכים שונות לפתור שלוש הגנות שונות, הפועל תל אביב לקחה את הקושי של היריבה – גם בהגנה ובמיוחד בהתקפה – ותרגמה אותו לשואו אמיתי. לא צריך לדעת רק לקחת, צריך לדעת איך. אם הפועל תל אביב תמשיך לקחת ככה את המתנות, בין אם קטנות ובין אם גדולות, שיתנו לה היריבות שלה – ייתכן שהיא תפתיע את מי שביקר אותה כל העונה.
מכבי תל אביב
מנגד, מכבי תל אביב קיבלה מתנה הרבה יותר גדולה בדמות באסקוניה. הרי בסוף, הקבוצה הספרדית היא קבוצה של קצב גבוה ואפס הגנה, משהו שמכבי תל אביב בקלות הייתה יכולה וצריכה לנצל. בהתחלה זה קרה, היא "נכנעה" לקצב אבל היה ברור שהיא בעלת הבית ברבע הראשון.
עוד לפני הקריסה המטורפת שלה והפלאשבקים לתקופות קשות, קצת נתונים. שלושה שחקנים של עודד קטש קלעו יותר מ-20 נקודות: רומן סורקין (22), לוני ווקר (23) וג'ימי קלארק (26, שיא קריירה חדש ביורוליג). אני אהיה בוטה ואגיד שכל הנקודות של ווקר היו שוות לזבל.
זה שהסקורר הגדול של קטש הוא שחקן של רצפים אנחנו יודעים. לראייה, הבחור התחרפן והמטיר כבר ברבע הראשון ארבע שלשות, שלוש מאותה בלטה. לאחר מכן הוא התחרפן יותר מדי, שוב נפל לזריקות משוגעות אחרי שכבר החטיא והוא ירד לספסל לסדרת חינוך. גם כשהוא חזר, הוא היה בחצי כוח וחצי מוח (זה לא מתחבר לשלם).
מנגד, שני הקלעים המובילים הנוספים של מכבי תל אביב היו שווים לה הרבה יותר. תחילה רומן סורקין. בסוף, מול קבוצה כל כך חלשה בסגל מוזר וחסר איזון כמו באסקוניה, היתרון של סורקין היה בולט במיוחד. ממאדי דיאקיטה, שהוא אחלה בחלה של סנטר, לא הצליח להתמודד איתו בסופו של דבר. גם לא הניסוי של יוג'ין אומורוי. לצערה של מכבי תל אביב, שני המחליפים שלו היו בינוניים במקרה הטוב ורעים במקרה שאני לא משקר.
הניסוי הזה של מרסיו סנטוס וזאק הנקינס לא עבד ומשום מה זה לא היה אמור לא לעבוד. נכון, שניהם לא בדיוק שחקנים שטובים בשני צידי המגרש, אבל בטח בהתחשב ביתרון הגודל של מכבי תל אביב היא הייתה אמורה לשחק על זה. עם זאת, ברגע שבאסקוניה הפעילה אגרסיביות על סנטוס הרך ושיחקה מהר בהתקפה מול הנקינס המבולבל, אזורית הדמה של הצהובים קרסה.
לגבי ג'ימי קלארק, בסוף אנחנו יודעים מה נקבל. עם כמה שהתאהבנו בשחקן הזה שפרח ככה והפך לשחקן יורוליג לגיטימי פלוס, אי אפשר להסתתר מהעובדה שהוא יאבד, שהוא יחטיא הרבה, שהוא לפעמים יאבד את הראש. למרות זאת, אין לי טענות אליו באופן ספציפי. אז נכון שהוא השתגע ברבע הרביעי, אבל בלי 26 הנקודות שלו שהגיעו דרך חדירת ההגנה האגרסיבית אך המבולבלת של באסקוניה, ייתכן שהמשחק בכלל לא היה נגמר בהפרש חד ספרתי.
המספרים מהקריסה ברבע השלישי: באסקוניה קלעה 9/10 לשתיים (ללא החטאות בצבע), מכבי תל אביב 6/7. באסקוניה קלעה 4/6 לשלוש, מכבי תל אביב 1/9. רק ברמת הנתונים, היכולת הזו גם בהתקפה ובטח בהגנה של החבורה של קטש נראית חסרת היגיון מול קבוצה שיש לה סנטר אחד.
הקריסה הזו לא הגיעה רק מחמישיות לא נכונות של קטש, ביניהן בין היתר ההחלטה לשחק גבוה מול הגארדים שהתבררה כטעות מוקדם מאוד. הקריסה הזו הגיעה מפאניקה שקשה להסביר, כזו שכנראה גם למאמן לא היה קל להסביר לאחר שאמר בסיום: "זה יותר מכדורסל". העובדה שבאסקוניה – למרות חלק משחקניה המוכשרים – הצליחה לעשות שני דברים (רק לשמור יותר אגרסיבי ולשחק קצת יותר מהר) ולהפיל את המבנה המסודר של מכבי תל אביב, מדאיגה.
האמת, היו לכך סימנים מטרימים במחצית הראשונה. מכבי תל אביב מוסרת 20 אסיסטים למשחק, במחצית הראשונה שישה בלבד. למרות זאת, קלעה 53 נקודות. אז מה? היכולת משקרת? לא, אבל הרבה יותר קל לעצור את מכבי תל אביב הסוליסטית מזו שעודד קטש רוצה שהיא תהיה. בניגוד לקבוצה שמצאה פתרונות יש מאין, הפעם זה לא קרה, כי היא נכנעה – בטח ברמה התודעתית – ללחץ, גם מבחינת הכדורסל דה פקטו וגם מבחינה מנטלית.
אז הזכרנו את המתנה שהפועל תל אביב קיבלה, אותה לקחה בשתי ידיה והפיקה ממנה את המירב. מכבי תל אביב קיבלה מתנה, חתיכת מתנה, הטיחה אותה ברצפה ושברה אותה לאלף חתיכות. אז נכון שבמשחק נתון זה יכול לקרות גם לקבוצה במומנטום, אבל בדרך שמכבי תל אביב שיחקה נגד באסקוניה – היא תצטרך להוכיח בענק שהיא לא מאבדת את הראש מול קבוצות כאלה. פריז, שמשחקת ראן אנד גאן משוגע, הפכה מקבוצה בדרך לחלום הפלייאין למבחן מהותי, גם לקטש שיצטרך לסדר את השחקנים שלו מחדש ובעיקר לשחקנים שיצטרכו להתאפס.
מה דעתך על הכתבה?