"שלושער זה שלושער": סיפור חייו המופלא של ג'ו וסלסקי – שורד שואה, לוחם התנגדות, וספורטאי שהפך לאגדה

האימפריה האוסטרו-הונגרית עדיין עמדה איתנה כשיוסף וסלסקי נולד בטרנבה שבסלובקיה, שבוע אחד בלבד לפני קריסתה והקמת צ'כוסלובקיה ב-28 באוקטובר 1918. 107 שנים לאחר מכן, כשנפטר בשלווה בינואר האחרון בבית האבות סנט ג'ון בדבלין, הוא השאיר מאחוריו חיים שאפילו הסופר המוכשר ביותר היה מתקשה להמציא.

הנער מטרנבה

וסלסקי גדל לתוך עולם שהיה על סף תהום. כשהנאצים כבשו את צ'כוסלובקיה ב-1938, הוא היה בן 20 בלבד – ספורטאי מוכשר, קפטן נבחרת טניס השולחן הלאומית, ובנקאי מבטיח. אך הצו של ההיסטוריה היה חזק מכל תוכנית אישית. ללא היסוס, הצטרף לתנועת ההתנגדות, ושירת בהרי הקרפטים בזמן שמשפחתו נשארה מאחור.

את הידיעה הנוראה קיבל רק בתום המלחמה – הוריו ואחיו הבכור נרצחו באושוויץ. "אובדן שהותיר חותם בל יימחה על חייו", כתב לאחר מכן האיגוד האירופי לטניס שולחן. וסלסקי היה הניצול האחרון של תנועת ההתנגדות בסלובקיה.

הדרך לאירלנד – כמעט במקרה

עם סיום המלחמה, הגיעה מכה נוספת: הקומוניסטים השתלטו על מזרח אירופה. "נלחמתי עם הרוסים נגד הגרמנים", סיפר וסלסקי בראיון ל-"SunSport", "אבל כשהקומוניסטים השתלטו – היינו חייבים לעזוב". הוא ואשתו קטרינה ברחו לשווייץ, עם תוכנית להגיע לאוסטרליה. אירלנד לא הייתה בתוכניות – עד שחבר צ'כי בדבלין הוביל לשינוי בתוכנית. ב-1949, עם מינימום אנגלית בכיסו ועבר שכמעט שבר אדם, עלה וסלסקי על אדמת האי הירוק – שם חי עד יומו האחרון.

הספורטאי שאהב לנצח – ועוד יותר לחייך

בטרנבה, טניס שולחן לא היה תחביב – הוא היה זהות. וסלסקי שימש כקפטן נבחרת צ'כוסלובקיה, ועם הגיעו לאירלנד, לא איבד רגע. הוא שיחק, ניהל, לחץ ופעל עד שהענף שגשג. הוא זכה להוקרה בזירה האירית והאירופית כאחד, והאיגוד האירופי לטניס שולחן הכריז כי אירלנד הייתה "הבמה לתרומתו המתמשכת לספורט".

אך לא רק טניס שולחן מילא את לבו. וסלסקי שימש כדירקטור של מועדון הכדורגל שמרוק רוברס, ולאחר מכן קשר את גורלו עם קבוצת הכדורגל של UCD (אוניברסיטת קולג' דבלין) – אליה הקדיש עשרות שנים כמנהל ואוהד נלהב. "הוא תמיד היה אדם עם סיפור", נזכר אחד ממכריו ב-UCD, שהכיר אותו על פני 30 שנה.

הסיפור שנחרט בזיכרונו יותר מכל התרחש בנסיעה עם הקבוצה להונגריה, כשווסלסקי ישב לצד אחד מגדולי הכדורגל בהיסטוריה – פרנץ פושקאש. שחקן UCD שהבקיע שלושער שבוע קודם לכן ביקש מג'ו להציג אותו לאגדה ההונגרית. פושקאש שאל: "מי זה היה?", ג'ו ענה בפשטות: "אה, הוא הבקיע שלושער שבוע שעבר, אבל לא נגד קבוצה טובה".

פושקאש הביט בו ואמר: "ג'ו, שלושער זה שלושער". החיוך של וסלסקי, כך מספרים, מילא את כל החדר.

לא הפסיק ללמוד

בגיל שבו רוב האנשים חושבים על מנוחה, וסלסקי חשב על לימודים. בשנת 2010, בהיותו כבן 92, החל ללמוד קורסים חיצוניים בטריניטי קולג' דבלין. "אילו ידעתי שאחיה כל כך הרבה זמן", אמר פעם בחיוכו האופייני, "הייתי לומד תואר מלא". ב-2016 החליטה טריניטי להשיב לו כגמול: היא העניקה לו תואר כבוד, ומינתה אותו לבוגר המבוגר ביותר שלה. באותה שנה זכה גם להוקרה מאיגוד כותבי הכדורגל האירי.

פרידה מגיבור שקט

בינואר האחרון, בגיל 107, נפטר יוסף וסלסקי בשלווה. ההספדים נשפכו מכל עבר – מהאיגוד האירופי לטניס שולחן, מעולם הכדורגל האירי, ומכל מי שהכיר את החיוך הגדול שלו. נכדו ניקולס בראון תיאר אותו כ"דמות גדולה מהחיים" – אדם שאהבה ונחמה מילאו אותו, גם לאחר כל מה שעבר.

האיגוד האירופי לטניס שולחן סיכם את חייו: "חייו של ג'ו וסלסקי עומדים כעדות לכוח המאחד של הספורט, לעמידות רוח האדם, ולערכים שטניס השולחן שואף לקדם לאורך הדורות".

ביום השואה הזה, כשאנו נזכרים במיליונים שנרצחו, ראוי להיזכר גם בווסלסקי – לא רק כשורד, אלא כאדם שבחר לבנות, לחייך, וללמד את העולם שגם מתוך החשכה הגדולה ביותר, אפשר לצאת ולהאיר.