אקסל רוז, סולנה האגדי של להקת גאנז אנד רוזס, שר באחד מהשירים המפורסמים של הלהקה מלוס אנג'לס שבסוף, הכול בחיים זה עניין של "patience", של סבלנות.
הלילה, כאשר פורטלנד סיימה באופן רשמי וסופי את העונה המאוד מפתיעה ולא צפויה שלה עם ההדחה לסן אנטניו ספרס, חשבתי על כוכבה של הקבוצה והנציג כחול לבן שלנו, דני אבדיה – בדיוק במילה אותה שר רוז.
הסיבה למחשבתי היא העובדה המאוד פשוטה שסבלנות זה אחד הנשקים הגדולים שיש לאבדיה בקריירה המאוד מרשימה שלו עד כה. הילד שגדל בבית זרע, עבר בתיכון חדש תל אביב, מכבי תל אביב ומשם ישירות לליגה הטובה בעולם (אבל לקבוצה הגרועה בליגה). ברגע שדני נחת בוושינגטון, קבוצה שבאותם ימים החזיקה בארסנל שלה שחקנים כמו בראדלי ביל, ראסל ווסטברוק וקייל קוזמה – היה ברור ישר שהכדור לא יעבור הרבה אצל הישראלי, דבר אשר המשיך גם לאחר עזיבתם של ביל וראס.
אבל כמו שנוהגים לומר על פושעים בסדרות מתח, גם וושינגטון עשתה את הטעות ש"הפלילה אותה", ונפלה בפח כאשר הימרה על קוליבאלי ככוכב הצעיר שיוביל את הקבוצה, ושלחה את אבדיה לפורטלנד תמורת מחיר מצחיק בדיעבד: מלקולם ברוגדון ובאב קרינדטון יחד עם בחירת סיבוב ראשון עתידית.
אמנם בתחילת דרכו של דני ב"ריפ סיטי" הוא התקשה לצייר עקביות, אך לקראת תום העונה שעברה, התחילה להשתלם לישראלי כל הסבלנות, האיפוק, והעבודה הקשה – ומשם היסטוריה.
בשורה התחתונה, דני חייב להמשיך באותה הדרך בה הלך עד כה ב-NBA. הענווה שלו יחד עם היכולת ללמוד ולהשתפר ממשחק למשחק מרשימה מאוד, ואם לא יסתה מהדרך ולא יקשיב לרעשי רקע, הוא במסלול הישיר להצלחה גדולה מאוד.
לגבי ההדחה נגד הספרס חייבים להגיד שהיה ברור מראש שהסיכויים לא לטובת הטריילבלייזרס, אבל העובדה שבסופו של דבר פורטלנד לקחה משחק אחד בסדרה, יחד עם הממוצעים הנהדרים של אבדיה בפלייאוף, צריכים לשלוח את פורטלנד הביתה עם ראש מורם ומכוון לעונה הבאה. יחד עם לילארד, אבדיה, חיזוק פוטנציאלי, ומי שיישאר מהצוות המסייע בקבוצה – פורטלנד יכולה בעונה הבאה לתת עונה טובה אף יותר. צריך לזכור שרוב מי שהימר בתחילת העונה לא כלל את הבלייזרס אפילו לא בפלייאין.
ובסוף בסוף, עלינו לזכור שבלי דני פורטלנד לא הייתה מגיעה כלל למעמד הפלייאוף השנה. בין אם זאת ההצגה מול פיניקס, ובין אם זו היכולת של הישראלי לאורך כל עונת האולסטאר הראשונה בקריירה שלו, לאחר 6 עונות של למידה והתפתחות בליגה הקשה הזאת.
אז כמו שגאנס אנד רוזס שרו, סבלנות. אני מאחל את אותו הדבר לדני, וכמובן שאני, כמו כל עם ישראל, שולח לו את החיזוק ומודה לו על הלילות שנשארתי לראותו – הוא הצדיק זאת כל פעם מחדש.
גאים בך דני, תרים את הראש. העונה הבאה תהיה אף טובה יותר.
מה דעתך על הכתבה?