הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-47 התארח חלוץ העבר של הפועל ת"א ונבחרת ישראל, פיני בלילי, מי ששיחק 7 שנים בטורקיה ואף קיבל אזרחות ושם טורקי – אטאקן אויגון. בלילי מספר איך שוחרר מהפועל ת"א על ידי שבתאי לוי ומשה סיני כשהיה בן 16 ואחרי שנתיים בשמשון ת"א הוחזר על ידי אנשי קבוצת תאומים. איך נפגש באופן אקראי, לראשונה, עם שחקנים בני גילו שנודעו כ"תינוקות קשטן", והפכו לגיבורי עונת הדאבל של הפועל ת"א. בלילי נזכר איך גדל כאוהד בשער 5 (שאחראי לקונפטי) ואפילו נהג לקלל מהיציע את המנג'ר-שחקן בעת ההיא, משה סיני, עניין שהוא מזכיר לפעמים לסיני בשיחותיהם.
צפו בפרק ה-47 של "מחצית בשכונה"
בלילי פתח דווקא במקום האישי ביותר והסביר כיצד הפרעות הקשב ליוו אותו מאז הילדות: "אצלי זה רק נהיה יותר גרוע עם השנים. כל הזמן הייתי דרוך, כל הזמן רציתי להצליח. אם קבענו ב-11 ואני מגיע ב-10:55, מבחינתי איחרתי. אני חייב להגיע לפני, לשבת, להירגע, לראות שהכול מסודר. הכדורגל תמיד הרגיע אותי. היה לי כדור בתיק במקום מחברות. הייתי מגיע לבית ספר ראשון, בועט בקיר עד שהילדים היו מגיעים. הכדור היה איתי כל הזמן – לפני אימון, אחרי אימון, גם כשלא היה אימון".
בהמשך סיפר כיצד ההתמודדות הזאת משפיעה עליו כיום כאבא לתאומים שמשחקים כדורגל: "אני חי את הילדים שלי. כל אימון, כל משחק, כל לחץ שלהם – אני מרגיש אותו עליי. לא מעניין אותי אם הם ינצחו או יפסידו, אבל קשה לי שהם צריכים כל הזמן לשמוע ‘תהיה כמו אבא שלך' או ‘אתה לא כמו אבא שלך'. אני אומר להם: אתם לא צריכים להוכיח לי כלום, רק לעצמכם. אני לא מההורים שמדברים עם מאמנים, לא עושה טלפונים ולא דוחף. המגרש צריך להיות שלהם".
על תחילת הדרך בהפועל תל אביב סיפר שלמרות שהיה כוכב במחלקת הנוער, במועדון לא האמינו בו: "עד נערים א' הייתי מלך שערים כל שנה, אבל בנוער החליטו שאני לא מספיק טוב להפועל תל אביב. משה סיני ושבתאי לוי החליטו שאני לא מתאים. היום אנחנו כבר צוחקים על זה, אבל אז חזרתי הביתה בוכה ואמרתי שאני לא רוצה לשחק כדורגל יותר. בסוף עברתי לשמשון, ושם הכול התפוצץ – שיחקתי גם בנוער וגם בבוגרים, זאביק זלצר בא לראות אותי והזמינו אותי לנבחרת הנוער. אחר כך הפועל קנו אותי בחזרה".
בלילי הסביר מדוע מבחינתו כל ההתקדמות בקריירה הגיעה אך ורק ממנו: "בסוף הכול תלוי בבן אדם עצמו. אף אחד לא שיחק בשבילי, אף אחד לא נתן לי כלום. עברתי המון קשיים, ותמיד היה הכי קל להוציא את פיני מההרכב או להושיב אותו על הספסל. בגלל זה גם עם הילדים שלי אני לא מתערב. זיו כבדה מאמן את הבן שלי – שיחק איתי, חבר שלי – ולא דיברתי איתו פעם אחת על הילד. אין אצלי קיצורי דרך".
הוא חזר גם לחיבור המטורף שלו להפועל תל אביב כאוהד עוד לפני שהיה שחקן בוגרים: "הייתי שרוף של הפועל. יש לי תמונות על הגדר בשער 5. הייתי בא אחרי אימונים לחתוך ניירות, להכין שקיות ולעזור ביציעים. היינו חיים את זה בצורה אחרת. היום כבר אין את הטירוף הזה כמו פעם. הייתי מסיים משחק נוער בבוקר ורץ לבלומפילד לעזור ביציע לפני משחק בערב".
על "תינוקות קשטן" והדאבל המפורסם סיפר: "לא זרקו אותנו ישר להרכב. פתאום אחד משחק, אחד לא מתלבש, אחד עולה מהספסל. אבל הייתה קבוצה מטורפת – שביט אלימלך, שמעון גרשון, יוסי אבוקסיס, אישטוון פישונט, סרגיי קלשצ'נקו, מילאן אוסטרץ. היה לנו קל להשתלב כי הייתה קבוצה חזקה ומלוכדת. הבעלים היו נכנסים לחדר ההלבשה, מדברים איתנו, מחברים בין כולם. היה משהו מיוחד בקבוצה הזאת".
בלילי סיפר שמקשטן לקח את השיעור הגדול ביותר לקריירה ולחיים: "דרור תמיד אמר שאפשר לטעות, להחמיץ ולהפסיד – אבל לרצות יותר מהיריב תמיד אפשר. לעשות גליץ', לרוץ, להשתגע בשביל לנצח. אני לוקח את זה גם לחיים העסקיים שלי היום. לא לפחד ממי שיושב מולך, לא משנה מי הוא. להוכיח שאתה עובד קשה ומנסה, גם אם אתה עושה טעויות".
על המהירות המפורסמת והריצה הייחודית שלו אמר: "לא הייתי אתלט, אבל הייתי הכי מהיר בארץ בגילאים האלה. יש לי מדליות ותעודות מהמון תחרויות. גם הילדים שלי מהירים מאוד. הריצה שלי הייתה מוזרה בגלל מבנה הרגליים שלי, אבל זאת הייתה הייחודיות שלי. כמו שלסלים טועמה היו בעיטות חופשיות – לי הייתה המהירות".
בלילי התייחס גם לטענות שלא כבש מספיק שערים יחסית לחלוץ: "גם לא שיחקתי מספיק. תמיד היה קל להוציא את פיני. אפילו קשטן הכניס אותי פעם בדקה 60 והוציא בדקה 80. גם כשהייתי בטופ בטורקיה, הכול תמיד היה קשה לי יותר. היו כוכבים שתמיד שיחקו, ואני תמיד הרגשתי שמתייחסים אליי כאחד מהחבר'ה, לא ככוכב".
על המעבר לטורקיה והשנים הארוכות שם סיפר: "כשנסעתי ב-2003 כולם אמרו לי שאני אחזור אחרי שעה. לקח לי שבע או שמונה שנים לחזור. אמרו שאני אוהב יותר מדי את הבית, החברים והקהל, שלא אצליח להסתדר שם. אבל אני לא צריך להוכיח לאף אחד כלום – רק לעצמי".
בלילי תיאר כיצד למד טורקית במהירות והפך לאחד הזרים האהובים במדינה: "לא למדתי מספרים ומחברות. הייתי יושב עם השחקנים בבתי קפה ומקשיב להם. מילה פה, מילה שם, עד שהתחלתי לדבר. אחרי חודשיים כבר עשו עליי כתבות בטלוויזיה על זה שאני מדבר טורקית. הקהל התחבר אליי עוד יותר בגלל זה".
הוא סיפר כיצד הצליח להשתלב גם תרבותית וחברתית בטורקיה: "בטורקיה צריך להיות טורקי. ידעתי להתחבר לאנשים, לדבר בשפה שלהם, להבין את המנטליות. הייתי מביא מתנות לאפסנאים ולפיזיותרפיסטים כשחזרתי מישראל, הייתי יושב עם ראש העיר לשחק שש בש. פה בארץ אתה צריך לקבוע פגישה לעוד חודשיים עם ראשי עיר, חברים שלי. שם הם הרגישו שאני אחד מהם".
בלילי חשף גם כיצד קיבל אזרחות טורקית ואת השם "אטאקן אויגון": "אמרו לי שאם אהיה אזרח אולי לא אחשב זר. ביקשו שאבחר שם טורקי, אז לקחתי את שם המשפחה של הנשיא שלי ושל המאמן שלי. מבחינתם זה היה כבוד ענק. אני מאוד אוהב ומכבד את העם הטורקי".
על החיים במדינה מוסלמית וההתמודדות עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני סיפר: "לא נכנסתי לפוליטיקה. היו שחקנים שהחזיקו דגלי פלסטין, שחקנים שישנו איתי בחדר ומתפללים חמש פעמים ביום, היו כאלה שקיללו את ישראל – אבל אהבו אותי. גם אחרי 7 באוקטובר התקשרו אליי שחקנים, מאמנים ונשיאים לשאול אם המשפחה שלי בסדר ולהציע עזרה. ידעתי לעשות את ההפרדה".
בלילי התייחס גם לפרשת שגיב יחזקאל בטורקיה ואמר: "נתתי לו טיפים לפני שנסע. אם הוא עשה נכון או לא נכון? רק הוא יכול לענות על זה. אני אישית כנראה לא הייתי עושה את זה, אבל אני גם לא שופט אותו. כל אחד מבטא את האהבה שלו לישראל בדרך אחרת".
הוא סיפר גם על המפגש המפתיע עם רג'פ טאיפ ארדואן: "קיבלתי טלפון מלשכת ראש הממשלה בטורקיה וחשבתי שעשיתי משהו רע. הזמינו אותי לארוחת ערב רשמית עם משלחת ישראלית וטורקית. קניתי חליפה חדשה כמו ילד קטן. יש לי תמונה עם שמעון פרס, ארדואן והנשיא עבדוללה גול. ארדואן אמר לי שהוא יודע שאני משחק בסיוואס".
בלילי חשף כי הסיבה האמיתית לחזרה לישראל הייתה מחלת אימו: "לאמא שלי גילו את המחלה ולא נתנו לה הרבה סיכוי. ב-2010 אמרו לי שנשאר לה חודש לחיות. היה לי חוזה לעוד שנה באנטליה על הרבה כסף, אבל לא עניין אותי כלום. ביקשתי להשתחרר ולחזור לארץ. אחרי שחזרתי לבני יהודה, מחזור שני אמא שלי נפטרה".
על סיום הקריירה המקצוענית סיפר: "לא היה לי איפה לשחק. הפועל ת"א לא רצתה אותי, למכבי חיפה לא הייתי הולך, בטח לא למכבי ת"א או לבית"ר ירושלים. דרור קשטן מאוד רצה אותי בבני יהודה, אבל גם אני כבר לא הייתי בשיא שלי. אחרי זה היו לי הצעות, גם מהפועל פתח תקוה עם הרבה כסף, אבל לא רציתי להיות בליגות נמוכות. מבחינתי סיימתי את הכדורגל ב-2012".
עם זאת, הוא הודה כי לא באמת הצליח להתרחק מהמגרשים: "חמי שיגע אותי לבוא להפועל בת ים, אז באתי. הייתי שחקן, מאמן, רבתי עם שופטים, קיבלתי אדומים, השתוללתי – נהניתי מאוד. כדורגל תמיד נשאר בי".
בלילי סיפר גם על התקופה הלא שגרתית כמאמן נבחרת חברי הכנסת: "מירב בן ארי התקשרה אליי, צחקנו על זה שאני אאמן את צחי הנגבי המכביסט. היו שנתיים מדהימות, מלא משחקים וצחוקים. בסוף כולם שם נהיו חברים שלי. לא נעים לי להגיד מי הח"כ הכי טוב, אבל סימון דוידסון למשל? הוא פחות. אופיר כץ או ולדימיר בליאק היו לא רעים".
לקראת סיום חזר שוב לילדים שלו ולמחיר שהם משלמים בגלל השם שלו: "הילדים של שחקני עבר הם מסכנים. כל הזמן משווים אותם לאבא שלהם – ‘אתה לא כמו אבא שלך', ‘אתה יותר טוב מאבא שלך'. למה ילד בן 13 צריך להתמודד עם זה? זה קשה להם מאוד. בגלל שאני פיני בלילי אני גם לא יכול לעשות דברים שהורים אחרים עושים מול מאמנים, אז לפעמים דווקא הילדים נפגעים מזה. אבל אני אומר להם: תעשו את הדרך שלכם, לא שלי".
מה דעתך על הכתבה?