היהלומים שעל הדשא: פערי הגישה בין שחקני ברצלונה לכוכבי ריאל מדריד

מה שיפה בשחקנים של ברצלונה זה שאין להם פוזה. כלומר יש להם, אבל מדובר בפוזה טובה – כזו שהביאה להם אליפות שנייה ברציפות, והראשונה בהיסטוריה שהוכרעה במשחק ישיר נגד ריאל מדריד. גם בעוד 50 שנה הם ייזכרו כמי שהביסו את ריאל במשחק האליפות, בדיוק כפי שזוכרים את הרגעים הגדולים של יוהאן קרויף, רונאלדיניו וליאו מסי בקלאסיקו. אלא שאצלם אין אפילו גרם מהפוזה הרעילה שמאפיינת את עמיתיהם הפחות מוצלחים ממדריד.

ויניסיוס ג'וניור מופיע לכל משחק עם עגילי יהלום בשווי שתי דירות; ג'וד בלינגהאם מככב בפרסומות של אדידס; קיליאן אמבפה יכול לעבוד על כולם שהוא מטפל בפציעה שלו בזמן שהוא טס במטוסו הפרטי לסרדיניה עם דוגמנית – ואז עוד נעלב שעושים מזה עניין; וטרנט אלכסנדר-ארנולד מקבל חסות ענק ממשקה אנרגיה אוסטרי ומופיע על שערי מגזינים באנגליה.

אפילו "הצנוע" פדריקו ואלוורדה, ילד חרוץ ומוכשר מאורוגוואי שהושאל בעבר לדפורטיבו לה קורוניה, כבר אינו סתם שחקן מעולה. הוא הקפטן של הבלאנקוס! הוא חייב להפגין קשיחות יתר, ולכן נקלע לריב מתוקשר עם חברו לקבוצה, אורליאן טשואמני. אפילו אדוארדו קאמבינגה לא מצליח לצאת מהצל של פדרי וגאבי; בסוף יזכרו בעיקר את הלוק שלו ופחות את איך ששיחק, אבל לפחות הפוזה נשמרה.

הכוכבים של ריאל אינם אנשים רגילים, והם לא שחקני כדורגל רגילים. הם סלבס. הפוזה, המיתוג, השיווק, היעדר האותנטיות, האינטריגות והדרמות – אי אפשר לבנות עם טיפוסים כאלה קבוצה מנצחת בעידן שבו לכל אחד מהם אכפת יותר ממה שכותבים עליו מיליוני זרים ברשת, מאשר מה שחושבים עליו החברים שרואים אותו בחדר ההלבשה מדי יום.

לעומת זאת, השחקנים של ברצלונה נטולי פוזה לחלוטין. פדרי נראה כמו הילד השקט מהשכונה, אריק גרסיה ניחן בכריזמה של רוקח, דני אולמו נראה כמו משוחרר טרי שחזר מטיול אחרי צבא, ופרמין לופז, ג'רארד מרטין וגאבי נראים כמו כל בחור צעיר שני ברחובות ספרד. פראן טורס נראה כמו הבן דוד החתיך שמבלה מדי שבוע במיטת שיזוף, ופאו קובארסי מזכיר את הילד הקשוח של כיתה ו'. נכון, ימאל חי חיי רוקסטאר – עם יהלומים, מסיבות עם גמדים ושאר שטיקים – אבל כולם עובדים יחד כדי לייצר מדי שנה את הקבוצה הכי טובה בספרד, ובפער.

גם בלי הכוכב הצעיר שלה, בארסה נעה כמו מכונה חדשה על מסילות עתיקות וחכמות. השחקנים נעים בסנכרון מושלם כלהקה, ולעיתים נראים כמו ברצלונה הגדולה של פפ גווארדיולה וטיטו וילאנובה. הם כולם מהשחקנים הטובים בתבל, אך צנועים מספיק כדי להבין שהם רק בורג בתוך מועדון ענק.

ברצלונה נהדרת. זה אולי עדיין לא מספיק לזכייה בליגת האלופות, אבל בספרד אף אחת לא יכולה להכניע אותה. וזה קורה בעיקר בזכות האופי של רוב שחקניה. הם בנויים לקבוצה מנצחת. הם מספיק טובים, מספיק צנועים ומספיק קשוחים כדי להוביל את הטבלה עם גיל ממוצע נמוך משמעותית משל יריבותיהם. ככה שחקנים במועדון כזה צריכים להתנהל: בצניעות, בכבוד ובידיעה שהם עובדים עבור מאות מיליוני אוהדים ברחבי העולם. בדיוק ההפך מהשחקנים של ריאל מדריד.