דונובן מיטשל היה צריך עוד הצגה אדירה כדי לשבור סוף סוף את המחסום והלילה הוא עשה זאת. אחרי שנים של הדחות כואבות בסיבוב השני, הכוכב של קליבלנד הגיע למשחק 7 מול דטרויט בידיעה שמדובר בהרבה יותר מעוד משחק עבורו, וסיים אותו עם 26 נקודות, 7 ריבאונדים, 8 אסיסטים ואפס איבודים. יותר מהמספרים, זו הייתה השליטה, ההחלטות, והקצב. התחושה שהפעם הוא לא נותן לזה לברוח.
הרגע שסימן את הערב הגיע כבר בסוף הרבע הראשון. מרכוס סאסר צימק את הפער לשש בלבד עם שלשה שהייתה יכולה להחזיר את דטרויט לחיים, אבל מיטשל לקח את כדור החוץ, התקדם וזרק כמעט מחצי מגרש. הכדור פגע בקרש ונכנס. במקום מומנטום לפיסטונס, היתרון שוב קפץ לתשע, ודטרויט כמעט לא התקרבה מאז.
עבור מיטשל זו תהיה הופעה ראשונה בגמר אזורי אחרי תשע עונות פלייאוף. היו לו קבוצות מצוינות ביוטה, היו יתרונות סדרה שהתבזבזו, היו פציעות והדחות צורבות, וגם בקליבלנד כבר היו אכזבות. עכשיו הוא סוף סוף מגיע לארבע האחרונות של ה-NBA, ועוד מול הניקס במדיסון סקוור גארדן, בעיר שבה גדל.
הקאבס עצמם יצאו מהמשחק הזה עם תחושה שהם לא רק עברו שלב, אלא עברו מבחן בגרות. קני אטקינסון ביקש ממיטשל להיות עצמו, וקיבל ערב כמעט מושלם מבחינת ניהול משחק. ג'ארט אלן כבר הצהיר שילך אחריו "למלחמה", וסאם מריל, שגדל כאוהד יוטה וראה את מיטשל מקרוב עוד לפני קליבלנד, יודע שגם זה עדיין לא מספיק מבחינת הכוכב. בגמר המזרח מחכה מבחן אחר לגמרי.
גם הבעלים דן גילברט נתן לערב הזה תחושה של אירוע. הוא הוציא אלפי אוהדי קליבלנד למשחק בדטרויט באוטובוסים, על חשבון המועדון, והם הורגשו היטב ביציעים. לפרקים, הקהל של הקאבס נשמע חזק יותר מזה של הפיסטונס. במשחק 7 בחוץ, זה לא פרט שולי.
מיטשל הוציא אוויר אחרי ההעפלה הראשונה בקריירה לגמר אזורי, אבל הבהיר שהמטרה רחוקה מלהסתיים: "זו נשימה לרווחה. אבל זו לא הייתה המטרה כשהתחלנו את העונה. אנחנו רק צעד אחד קרובים יותר".
על המפגש עם הניקס במדיסון סקוור גארדן, בעיר שבה גדל, אמר: "אני וזוגתי צחקנו שגם ככה היינו חוזרים הביתה, אז לפחות נשחק קצת כדורסל כשאנחנו שם. זה יהיה מיוחד, ללא ספק".
ובצד השני, דטרויט מסיימת עונה עם גאווה גדולה אבל גם עם כאב ראש ברור. הפיסטונס היו המדורגים ראשונים במזרח, עברו סיבוב פלייאוף ראשון לראשונה מאז 2008 והגיעו עד משחק 7 בחצי הגמר, אבל דווקא שם נחשפו המגבלות הישנות: הגנה קשוחה ופיזית, לצד התקפה שלא מצליחה לעמוד בקצב של הפלייאוף.
הבעיה המרכזית סביב קייד קנינגהאם ברורה יותר מתמיד. הוא נשא עומס עצום לאורך הפלייאוף, גם ביצירה, גם בניהול המשחק וגם בהגנה מול כוכבי יריבה. כשהוא ירד לספסל, ההתקפה של דטרויט קרסה לפרקים. כששחקנים כמו טוביאס האריס חזרו לקרקע אחרי כמה משחקים נהדרים, הפיסטונס נשארו בלי מספיק קליעה ובלי מספיק יצירה משנית.
דטרויט תצטרך להחליט בקיץ אם היא מוכנה לעבור לשלב הבא. יש לה כישרון צעיר, גמישות כלכלית ונכסים לטריידים, אבל הסדרה הזו הראתה שאי אפשר לבנות רק על קשיחות בסגנון "באד בויז" מודרני. בעידן הנוכחי צריך לקלוע, לרווח, ולהעניק לקייד עוד שותף אמיתי.
ועדיין, זו לא הייתה עונה כושלת עבור הפיסטונס. עבור אוהדים שראו שנים של דשדוש, עצם החזרה למעמד הזה הייתה רכבת רגשית. עכשיו כל שנותר לדטרויט הוא למצוא את החיזוק הנכון והגמר האזורי הוא רק עניין של זמן.
מה דעתך על הכתבה?