לפני כשבועיים התפטרו ראשי המוסד למעמד השחקן, בעקבות חילוקי דעות משמעותיים מול ההתאחדות לכדורגל לגבי מעבר קטינים (עד גיל 17) בין קבוצות. התנהלות ההתאחדות מול אנשי המוסד, כולל היו"ר איתמר צ'יזיק – אחד מאנשי הניהול המנוסים והמקצועיים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי – היא יותר ממשונה. אפשר להתחיל בכך שהם פשוט התעלמו מצ'יזיק באופן בוטה. אבל זה לא סיפור אישי. זה סיפור על גוף שפועל למען הקבוצות ומותיר את הכדורגלנים חשופים לעושק יותר מתמיד, ועל כך בדיוק נסובים חילוקי הדעות.
נתחיל עם הרקע המשפטי שהכרחי כדי להבין מה בעצם קורה כאן. הכדורגלן הישראלי זקוק למוסד הזה, כי בניגוד למקבילו באירופה, גם כשהוא מגיע לגיל 18 הוא עדיין "שייך" לקבוצת האם שלו עד גיל 24. תיאורטית, הוא אינו חופשי להצטרף למועדון אחר מבלי שזה יגיע לסיכום על פיצוי מול קבוצתו הנוכחית. ביבשת המנגנון מעט שונה, והשחקנים – בטח הקטינים שבהם – מוגנים היטב תחת חוקי העבודה והספורט של האיחוד.
כיום, כל שחקן ישראלי שלא מגיע להסכמה עם קבוצתו על עזיבה, יכול להשתחרר על ידי מתן "פיצוי". את גובה הסכום קובעים במוסד למעמד השחקן, שמסתמך על תקדימים ושלל שיקולים משפטיים ומקצועיים. בהיעדר מסגרת חוקית המגנה על זכויות הכדורגלן, הוועדה הזו קיימת בעיקר כדי להגן עליו מול הקבוצות, ולא להעמיס עליו הוצאה גדולה מדי ביחס לשוויו הריאלי.
מן הסתם, הקבוצות הגדולות לא תמיד אוהבות את ההחלטות הללו. הן יכולות לדרוש סכום מסוים, ולגלות שהמוסד פסק שליש ממנו. מעיון בפסיקות מהתקופה האחרונה, נראה שהתקבלו לא מעט החלטות שעשויות היו להרגיז את המועדונים החזקים בישראל. כך למשל, מכבי חיפה ביקשה פיצוי של 4.4 מיליון שקל על שחקן שהחליט לעזוב, אך המוסד פסק רק 350 אלף שקל. במקרה אחר, קבוצה חזקה דרשה 50 אלף שקל על שחרור שחקנית, והפסיקה עמדה על 10,000 שקל בלבד.
ויש עוד לא מעט דוגמאות למועדונים שדורשים מיליונים, או לפחות את "שילוש השכר שהוצע לשחקן" – ובפועל מקבלים כמה אלפי שקלים. לטענת אנשי המוסד, הפסיקות הללו הובילו להתעלמות כמעט מוחלטת מצד ההתאחדות והמחלקה המשפטית שלה מכל הודעה, מכתב או מייל שנשלח אליהם. בזמן שהתעלמו מהם, בהתאחדות שקדו על פתרון חלופי: "טבלה".
בטבלה החדשה, כדורגלנים מגיל 12 עד 17 מחולקים לקטגוריות. הפיצוי עליהם נקבע על סמך נתונים "אובייקטיביים" לכאורה, כגון דקות משחק, זימונים לנבחרות ולאיזו קבוצה (ומאיזו קטגוריה) הם עוברים. על פניו זה נשמע הגיוני, אבל מהחישובים עולה ששחקן בן 13 בקטגוריה 1 (כלומר, כזה ששיחק לפחות 30% מהדקות האפשריות) ייאלץ לשלם 9,375 שקל כדי לזכות בשחרור.
במילים אחרות, הוריו יצטרכו להיפרד מכמעט 10,000 שקל כדי שהילד שלהם ישחק כדורגל במקום אחר. שנה לאחר מכן, בגיל 14, ההורים כבר יצטרכו לשלם 28,125 שקל. ובגיל 16 – כש-97% מהנערים שמשחקים בגיל הזה כלל לא יצליחו להתפרנס מכדורגל – הקטין הישראלי עשוי לשלם עד 46,875 שקל כדי להשתחרר (בקיזוז הסכום שהוריו גם ככה שילמו למועדון על עצם השתתפותו בקבוצה). שחקן בן 17 בקטגוריה 1 – שאינו בהכרח שחקן נבחרת נוער או כזה עם עתיד מקצועני מובטח – יכול פתאום למצוא את עצמו נושא תג מחיר של כמעט 200 אלף שקל. סכום אסטרונומי שאף קבוצה לא תהיה מוכנה לשלם עליו.
בטבלה החדשה פשוט לא רואים את השחקן ממטר; הוא לא פונקציה. בהתאחדות מסבירים שלעיתים קבוצות עשויות לשלם מאות אלפי שקלים על קטין, ולכן חשוב שיהיה איזשהו "ביטוח" במקרה של עזיבה. אולם, בפועל, רוב השחקנים בגילאים האלה יכולים למצוא את עצמם תקועים בקבוצה שהם אפילו לא משחקים בה, ללא יכולת לעזוב מבלי לשלם הון עתק – רק בגלל ששותפו ב-15 הדקות האחרונות של כל משחק.
אז מה אם הילד הזה רק רוצה לעבור לשחק קרוב יותר לבית? לכל אחד יש מחיר חקוק באקסל. נראה שההתאחדות והקבוצות (ובעיקר הגדולות שבהן, להן יש משקל רב בהחלטות) לא ממש מעוניינות בגוף שיתחשב בילדים. ושוב, ראוי להזכיר שבמדינות אירופה קטינים חופשיים לעבור בין מועדונים עד גיל 17 מבלי לשלם אגורה שחוקה ומבלי להיכנס ל"הסגר".
השורה התחתונה מהדהדת: כשאין מוסד למעמד השחקן, אין מעמד לשחקן.
מה דעתך על הכתבה?