הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-49 התארח בלם העבר תומר בן יוסף, ששיחק לאורך כל הקריירה רק במכבי פתח תקוה ובית"ר ירושלים ורשם 7 הופעות בנבחרת ישראל. בן יוסף סיפר כיצד התחיל בכלל כחלוץ במכבי פ"ת, עד שמשה סיני הסיט אותו לעמדת הבלם כדי לנצל את המהירות החריגה שלו. הוא חזר לבכורה שערך בגיל 17, למשימת השמירה הראשונה שלו על סבסטיאן סימרוטיץ' ולתקופה בקבוצת הדגל של מכבי פ"ת תחת גיא לוזון, אותה הגדיר כ"קבוצה שהקדימה את הכדורגל הישראלי". בנוסף, סיפר על הפציעה הקשה בדרבי של פתח תקוה, שלדבריו שינתה את הקריירה שלו והובילה בסופו של דבר למעבר לבית"ר ירושלים.
צפו בפרק ה-49 של "מחצית בשכונה"
בן יוסף סיפר כיצד קיבל במקביל הצעות ממכבי חיפה ומבית"ר ירושלים, בחר בבירה ומצא את עצמו בתוך המהפכה של ארקדי גאידמק ולואיס פרננדז, אותו הגדיר "המאמן הגדול ביותר שאימן אותי". הוא חזר לעונת הבכורה המטורפת בבית"ר, לפציעה בתחילת עונת האליפות הראשונה ולדילמה שהעמיד בפניו יוסי מזרחי כשנאבק לחזור להרכב, לצד התחושה במועדון ש"הכול זמני" בזמן שגאידמק שופך סכומי עתק. בנוסף, סיפר כיצד פספס מעבר למכבי תל אביב, מדוע מצא את עצמו לבסוף בהפועל תל אביב מבלי לשחק, איך לילה קשה במיוחד השפיע עליו במשחק הנפל מול קרואטיה במוקדמות יורו 2008, למה בחר לעזוב לחלוטין את עולם הכדורגל – ובמה בכל זאת מצא את עצמו צופה העונה.
בן יוסף חזר לתחילת הדרך שלו במכבי פתח תקוה וסיפר כיצד בכלל הפך מחלוץ לבלם: "עד גיל יחסית מאוחר הייתי חלוץ. משה סיני ראה שיש לי מהירות ואמר שאני צריך להיות בלם. בהתחלה לא אהבתי את זה בכלל, כי כל ילד רוצה להבקיע גולים, אבל בדיעבד זאת הייתה ההחלטה ששינתה לי את הקריירה. פתאום בגיל 17 אתה עושה בכורה בבוגרים ומוצא את עצמך שומר על סבסטיאן סימרוטיץ'. אתה ילד, מסתכל סביבך ולא מאמין שאתה שם בכלל. היתרון הגדול שלי היה המהירות. בתור חלוץ ידעתי מה חלוצים אוהבים לעשות לבלמים, אז בתור בלם היה לי הרבה יותר קל לקרוא מהלכים ולהקדים אותם".
על מכבי פתח תקוה של גיא לוזון וההשפעה של מוראד מגמדוב עליו אמר: "מוראד זה אגדה. הרבה ממה שלקחתי איתי אחר כך לבית"ר ירושלים זה ממנו – איך להתנהל, איך לקרוא משחק, איך להתנהג בתוך קבוצה. הוא עשה הכול בשקט ובצניעות. בכלל, הייתה לנו קבוצה אדירה במכבי פתח תקוה. הרבה אומרים שזאת הקבוצה הכי גדולה בתולדות המועדון, ואני חושב שהם צודקים. גיא לוזון בנה שם משהו מאוד חזק. הייתה אמונה מטורפת ואנרגיה אחרת. היתרון שלו היה שהוא התחבר לשחקנים. הוא נהיה חבר של השחקנים, וזה חשוב מאוד. שחקנים צריכים להרגיש שהם רוצים להשקיע בשביל המאמן. היינו רוקדים על המגרש".
על אבי לוזון והמודל של מכבי פתח תקוה סיפר: "צריך לתת הרבה קרדיט לאבי לוזון. אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל בפועל אתה רואה מועדון שמתנהל נכון לאורך שנים. הוא ידע לקחת שחקנים בגילים הנכונים, להשקיע בהם ולבנות מודל. מצד שני, בלי קהל קשה מאוד לעשות את הקפיצה הסופית. קבוצה שרוצה להיות בצמרת לאורך זמן צריכה קהל שידחוף אותה, גם מקצועית וגם כלכלית. אני שמח שגם הפועל פתח תקוה מצליחה לפעמים, אין לי קטע של קנאה. אבל ברור שיש שורשים של שנים בעיר. זה התחיל עוד מהתקופה של סטלמך והימים שהפועל הייתה הרבה יותר גדולה".
על הפציעה הקשה בדרבי והלחץ שלפני המשחק מול צרפת אמר: "הכדור רץ לקרן, מנור חסן נתן לי גוף קטן לפני הגליץ', נגעתי בכדור ואיבדתי שיווי משקל. כל הגוף הלך קדימה והרגל נשארה מאחור. הייתה תלישה של הגיד, פציעה מאוד קשה. כמה ימים אחר כך כבר הייתה נבחרת ישראל מול צרפת, ואברהם גרנט אמר לי שאני כנראה אשמור על תיירי הנרי. נכנסתי ללחץ מטורף. הייתי בן 24, לא ידעתי להתמודד עם הדברים האלה. אני זוכר שנכנסתי ממש לסחרחורת מכל הסטרס. אחרי שחזרתי ציפיתי לקבל את המקום שלי בחזרה, ולא קיבלתי את מה שחשבתי שמגיע לי. זה יצר מתח גדול ביני לבין גיא. באחד האימונים כבר אמרתי לו שאני לא יכול לשמוע אותו יותר. בדיעבד זה גם מה ששחרר אותי ממכבי פתח תקוה, כי גיא כבר לא רצה אותי שם".
על המעבר לבית"ר ירושלים והמאבק מול מכבי חיפה סיפר: "רוני לוי דיבר איתי ורצה שאגיע למכבי חיפה. במקביל מאיר פניג'ל מאוד רצה אותי בבית"ר ירושלים. שניהם היו באותו בית מלון בארגנטינה וחיפשו בלמים. הבנתי שבמכבי חיפה לא בטוח שילכו עד הסוף איתי בוועדה למעמד השחקן, ובבית"ר כן. אמרתי לפניג'ל שאני מגיע רק אם הוא עומד מאחוריי בכל מה שקשור לזה, והוא באמת הלך איתי עד הסוף. אחרי שנה שכמעט לא שיחקתי במכבי פתח תקוה פשוט התפוצצתי בבית"ר. הכול התחבר לי מהרגע הראשון – טדי, הקהל, האנרגיות. זה היה משהו אחר לגמרי".
על התקופה המטורפת בבית"ר ירושלים תחת ארקדי גאידמק אמר: "כשהגעתי זאת בכלל לא הייתה בית"ר הגדולה שכולם זוכרים. זאת הייתה קבוצה די בינונית, ואז פתאום ארקדי גאידמק נכנס והכול השתנה. כל יום הגיע עוד שחקן ועוד כוכב ועוד כסף. הייתה תחושה שאין גבול למה שבית"ר יכולה לעשות. מצד שני, גם ידענו שזה לא באמת יציב. הייתה תחושה של זמן שאול".
על המאמנים באותה תקופה: "טון קאנן ניסה לעשות את הכי טוב שהוא יודע, אבל זה לא היה מישהו שאתה רץ אחריו בעיניים עצומות. ואז הגיע לואיס פרננדז וזה כבר היה משהו אחר לגמרי. לואיס הוא המאמן הכי גדול שאימן אותי. הוא הביא מקצוענות שלא הכרנו בארץ – הקצב של האימונים, האנשים שסביבו, הדרישות, הכול היה ברמה אירופית".
על חדר ההלבשה בבית"ר והאיכות שנבנתה שם סיפר: "כשמגיעים שחקנים כמו ג'רום לרואה, דויד אגאנסו ודרק בואטנג, זה משהו אחר לגמרי. אתה רק זורק את הכדור למעלה, עד שהשחקנים מצליחים להגיע אלינו להגנה — אתה רק מניע את הכדור. הכול זורם, זה כיף אדיר, באמת. צריך לחוות את זה, קשה להסביר במילים. בסוף בית"ר פשוט לקחה את נבחרת ישראל אליה, וזה החליש את שאר הקבוצות וחיזק מאוד את בית"ר ירושלים. שנה אחרי זה כבר הגיעו אריק בנאדו ושמעון גרשון, והייתה תחרות מטורפת על המקום בהרכב".
על החוזה החדש בבית"ר והכאוס סביב הכסף הגדול אמר: "הבאתי עורך דין והתחלתי להתברבר. בסופו של דבר יוסי מזרחי לחץ על ארקדי לאשר את החוזה. זה היה כמעט כפול שניים. זה גיל שאתה לא באמת יודע איך להתמודד עם כסף כזה. אם אין סביבך אנשים שמכוונים אותך נכון, אתה יכול להתפזר. אני לא התפזרתי, אבל כן היו דברים שלא צלחו. עם ארקדי לא הייתה אינטימיות. הוא לא היה מגיע כל יום לחדר ההלבשה או מדבר איתך כמו בעלים אחרים. הוא היה בעולם שלו".
על הפציעה בתחילת עונת האליפות והמאבק מול אריק בנאדו ושמעון גרשון אמר: "קיבלתי כדור בראש, נפלתי אחורה והיה לי זעזוע מוח. יוסי מזרחי אמר לי שהוא לא יודע מתי תהיה לי עוד הזדמנות אם לא אחזור מהר, אבל הרופאה אמרה לי שאם אני מקבל עוד מכה אני לא קם. הרגשתי שאני טוב ויכול לשחק, אבל בסוף אלה היו אריק בנאדו ושמעון גרשון, שחקני נבחרת עם מעמד אחר. מי שלא שיחק בליגה לקח כמעט לבד את גביע הטוטו, אבל בליגה כבר היו היררכיות אחרות, במיוחד אחרי שיצחק שום ושפיגל הגיעו".
על המשחק מול קרואטיה בנבחרת ישראל והתקופה הקשה שעבר סיפר: "זה היה המשחק הכי רע שהיה לי בחיים. הייתי בלחץ אטומי לפני המשחק. לא הצלחתי להירדם, וזה השפיע עליי מאוד. הכול התחבר ביחד – גם התקופה בבית"ר, גם המאבקים על המקום בהרכב, גם הלחץ להוכיח את עצמי. אולי אפילו בצדק זה התפוצץ ככה".
על ההצעה ממכבי תל אביב שלא יצאה לפועל והסיום של הקריירה אמר: "אבי נמני מאוד רצה שאגיע למכבי תל אביב, אבל איציק קורנפיין לא הסכים לשחרר אותי. זה שבר אותי קצת, כי הרגשתי שזה יכול להחזיר אותי למקום אחר בקריירה. אחר כך כבר הגעתי להפועל תל אביב כשאני גמור מבחינה פיזית. הברכיים, הכאבים – זה כבר לא היה אותו דבר. ניצן שירזי היה בן אדם מדהים. רפי כהן רצה אותי אחר כך בהפועל עכו והציע לי חוזה טוב, אבל לא רציתי לשקר לאנשים. הרגשתי שאני כבר לא מסוגל לתת את מה שמצפים ממני".
על החיים שאחרי הכדורגל והניתוק מהענף אמר: "לא רציתי להיות מאמן, לא פרשן ולא להתעסק עם עסקנים. זה לא עניין אותי בכלל. הרבה אנשים היום באים לכדורגל בשביל החיבור והחברים יותר מאשר בשביל המשחק עצמו. בג'ודו ובשייט אתה רואה משהו מיוחד אצל ישראלים – ברגע האמת הם מביאים עוצמות. בכדורגל זה פחות קורה היום כי הכול נהיה סביב כסף ופחות סביב שייכות".
מה דעתך על הכתבה?