בסופו של דבר, מדובר בסיפור אהבה, אבל קצת כמו בחיים עצמם, כך גם בכדורגל: לפני שתודה – קודם כל בפני עצמך – שאתה מאוהב בילדה הכי יפה בגן, סביר להניח שתמשוך לה בצמה.
אחד הזיכרונות הראשונים שלי מכדורגל, הוא ממשחק הגמר של 1974, בין הולנד לגרמניה, או כפי שנקראה בעת ההיא: "מערב גרמניה.
הייתי בסך הכל בן ארבע וחצי, צעיר מכדי להבין מה בדיוק נדרש מהשחקנים שנצפו בשחור-לבן מעל מסך טלוויזיה (מכשיר שנדרשת להפעיל 10 דקות לפני השידור, כדי ש"יתחמם") ובטח שלא בוגר מספיק בשביל להבין מה בין ברוך קרויף לארור בקנבאואר ומה ההבדל בין יוהאן ניסקנס לגרד מילר.
מה שאני זוכר מבעד למסך השנים הוא את אוסף האנשים, רובם גברים, שהתקבץ בסלון ביתנו, את הצעקות בגולים ובעיקר את האבל הלאומי, ממש כך, שאחז בכולם אחרי שהכל הסתיים.
אם נדמה למישהו שהמונח "אבל לאומי" הוא מוגזם, הרי זה רק מפני שלא חייתם בישראל של שנות השבעים. ניצולי שואה – לא קשישים שהיו פליטים כילדים באזורי הכיבוש (כמו רוב שורדי השואה שחיים בקרבנו היום), אלא אשכרה אנשים בני 40-50 עם מספרים מקועקעים על זרועותיהם – היו בקרבנו לרוב.
זה היה פחות מ-30 שנים מאז תמה המלחמה ההיא, פחות מ-12 שנים ממשפט אייכמן, ובעוד מזרח-גרמניה הייתה סגורה מעבר לחומה, נתפסה מערב גרמניה (שבה היו עדיין לא מעט פושעי מלחמה ותיקים) כצאצאית ישירה של גרמניה הנאצית.
אם לא די בכל אלה, הרי שרק שנתיים קודם לכן, התרחש על אדמת גרמניה רצח י"א הספורטאים, שהיה עדיין טרי בזיכרון הלאומי. אם לא הייתי מספיק ברור עד עכשיו, הרי של"מאנשאפט" לא היו יותר מדי אוהדים בישראל, לשון המעטה.
טול קורה
רק שסיפור טוב לא זקוק רק ל"רעים", אלא גם לגיבור בדמות יוהאן קרויף, שבנוסף ליכולת פנומנלית על הדשא, היה נשוי ליהודייה. הדעה הרווחת (ולמרבה הצער, המוטעית מאוד מבחינה היסטורית) בישראל של שנות ה-70, הייתה שההולנדים התגייסו כדי להציל יהודים בשואה – והאהדה לנבחרת האוראנג' הייתה בהתאם.
ארבע שנים מאוחר יותר ואני כבר ילד בכיתה ד', שעוקב באדיקות אחרי המונדיאל בארגנטינה וכמעט בוכה כאשר ברזיל, שהייתה כבר בטוחה בראש הבית הדרום אמריקני (זה היה טורניר שבו אחרי שלב הבתים, נחלקו הנבחרות לשני בתים: אירופי ודרום-אמריקני, שהמנצחות בהם העפילו לגמר) הודחה מהפסגה בעקבות ניצחון 6-0 של ארגנטינה על פרו (משחק שעד היום מלווה אותו תחנת המכירה).
למה כמעט-בוכה? כי את הדמעות שמרתי לגמר: שוב הולנד – והפעם עם הקורה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, זאת של רובי רנסנבריק. אם אתם מבקשים תועלת מעשית מהטור הזה, הרי שזכרו ממנו שורה אחת בלבד: לעולם, חברים, אל תהמרו על הולנד במשחק הגמר (שלוש הופעות ושלושה הפסדים).
עוד שני זיכרונות מונדיאל, בטרם נעוף קדימה במנהרת הזמן: זוכרים את האבל הלאומי בעקבות הזכייה של נבחרת מערב גרמניה בטורניר שאירחה? אז תחושה כמעט זהה השתלטה על ישראל במונדיאל 1982, ביום שבו כבש פאולו רוסי שלוש פעמים והכניע את אחת הנבחרות האהודות על חובבי הכדורגל בישראל, ברזיל של סוקרטס וזיקו.
אני זוכר שג' חגג יום הולדת 14 במסיבת כיתה באותו הערב, ואת המוזמנים יושבים כאבלים מול צלחות פלסטיק מלאות בבייגלה, וופלים וסוכריות טופי – וכל זאת, רק כדי להכניס קצת פרופורציה לסיטואציה, במדינה שבה הגיעו בכל יום שמות הרוגים ממלחמת לבנון הראשונה, שנקראה אז עדיין בשם הנאיבי "מבצע שלום הגליל".
זיכרון המונדיאל האחרון שלי כנער, מוקדש לדייגו ארמנדו מראדונה, שלמחרת משחק רבע הגמר המפורסם שלו מול אנגליה, נערך מבחן הבגרות שלי במתמטיקה. בואו נגיד שהכוכב המנוח חייב לי קורס ב"לחמן" שלו נזקקתי כדי לתקן את הציון, אחרי שלא הצלחתי להירדם כל הלילה שאחרי הגול (השני כמובן) שלו לרשת של שילטון – וקרסתי מעייפות על טופס הבחינה.
המשבר הגדול
כמו בכל סיפור אהבה טוב, לא מספיקים טובים ורעים, נסיכה יפה ומכשפה מרושעת, אלא נדרש גם משבר – וזה שלי הגיע במונדיאל 1990, שאותו ראיתי בשעות לא שעות, כחייל משוחרר ופועל בניין גאה (גם אם לא ממש חוקי), בסידני, אוסטרליה.
זה לא רק שהטורניר ההוא היה דלוח ברמה שגרמה לפיפ"א לשנות את חוקי המשחק לאחריו (למשל איסור על שוערים לאסוף ביד כדורים שהוחזרו אליהם על ידי שחקני קבוצתם), זה היה גם הטורניר הראשון שבו כבר הכרתי את רוב השחקנים.
למה אני מתכוון ולמה זה רע? ובכן, בישראל של שנות השבעים והשמונים לא היו כמעט שידורים ישירים של משחקי כדורגל (השידור החי הראשון מהליגה הישראלית התרחש במאי 1986, משחק האליפות בין הפועל תל אביב ומכבי חיפה, עם השער המפורסם של גילי לנדאו אחרי נבדל פאסיבי של אלי יאני).
ליגת האלופות עוד לא הייתה קיימת (המפעל שנערך בשיטת נוק-אאוט נקרא עדיין "גביע אירופה לאלופות"), משחקים מאנגליה, בעידן שלפני הפרמיירליג, ראינו באיחור של שבועיים, בתקציר שחור-לבן של המשחק המרכזי, בתכנית "משחק השבוע" – וכדורגל דרום-אמריקאי היה משהו שיכולנו רק לדמיין.
שחקנים בודדים מדרום אמריקה חצו את האוקיאנוס האטלנטי כדי לשחק באירופה, שחקנים מאפריקה כלל לא שיחקו בה וחודש של שידורים ישירים של משחקי כדורגל? זו הייתה באמת חוויה של פעם בארבע שנים (עד 1984 לא שודר גם היורו).
אלה היו שנים שבהן אני, כאוהד צעיר של מנצ'סטר יונייטד, נאלצתי לחכות לעיתים יומיים(!) כדי לקרוא בעיתון אודות המשחק של קבוצתי בשבת, ב"מעריב לספורטאים" (כפי שנקרא אז מוסף הספורט של "העיתון הנפוץ ביותר במדינה")…
רוצה לומר, ההתרגשות מהמונדיאל הייתה חג גם לאוהדי הכדורגל שאשכרה חיים משבת לשבת – ולא גם למעגלים השני והשלישי, של "טרמפיסטים" שמחפשים תירוץ לברוח מהבית, כדי לבלות שעתיים עם החבר'ה בפאב.
בעידן שבו שחקני הכדורגל הטובים בעולם נוכחים בכל סלון בערך פעמיים בשבוע, איבד המונדיאל חלק מהקסם שייחד אותו בימי ילדותי ונערותי, עת היה לא רק שער לגילוי כוכבים חדשים שאת שמם לא שמענו קודם לכן, אלא גם אירוע מדהים של שידורים חיים, חודש שהוקדש כולו לכדורגל.
ולמרות הכל, אהבה
הבון טון בקרב אוהדי כדורגל "אמיתיים" הוא להתנשא על הטרמפיסטים – וכפועל יוצא מכך, על המונדיאל.
הלך הרוח הזה בדרך כלל מחזיק מעמד רק לאורך שבוע הראשון של הטורניר, זה שבו העניינים עוד לא התחממו, המשחקים עוד לא מכריעים ויש בו נבחרות שגורמות לאנשים לתהות: "איך זה שאפילו כף-ורדה במונדיאל ורק בישראל עוד זוכרים בערגה את השער ההוא של מוטל'ה שפיגלר?".
אבל זה מה שיפה במונדיאל: לאט לאט הוא מקלף מאוהד הכדורגל הציני את שכבת המרירות המתנשאת, כובש אותנו ברכות ושולח אותי לחבק בשתי ידיים של מי שהוא כבר סבא לנכדה, את הילד שהייתי פעם:
הילד שהביט בפליאה בחבורת מבוגרים שהתכנסה בסלון הבית כדי לעודד את יוהאן קרויף, הילד שנחמץ ליבו כשרנסנבריק הרעיד את הקורה בדקת הסיום של הזמן החוקי, הנער שישב מול צלחת טופי ביום ההדחה של ברזיל בלי יכולת להתנחם והכמעט-חייל שנדפק לו ציון הבגרות במתמטיקה בגלל הגול של מראדונה.
והילד הזה הוא אני, הילד הזה הוא אתם, הילד הזה הוא מי שנהיה החל מעוד שבועיים – ולמשך חמישה שבועות.
אמרנו שכל סיפור טוב צריך נסיך ונסיכה, פייה טובה ומכשפה, גיבור מושלם ורשע – וחייב גם משבר שמייצר טוויסט בעלילה? אז הנה קבלו עוד משהו קטן, ספוילר: אתם הולכים להתאהב.
מה דעתך על הכתבה?