בואו נתחיל מהסוף: אם משחק הגמר של טורניר המונדיאל ב־1966 היה נערך היום – עם כל הטכנולוגיה המפוארת – האם אנגליה עדיין הייתה זוכה בתואר אלופת העולם? הרי עם כל הכבוד לעין הנץ של טופיק בחרמוב, הקוון האגדי מאזרבייג'ן – שסימן בידיים לשופט השוויצרי על כך שהכדור של ג'ף הרסט ניתז מהמשקוף אל מעבר לקו השער של נבחרת גרמניה – היום אותו שופט שוויצרי היה מקבל איתות מיידי לסור ל־VAR, ושם, באמצעות 50 זוויות שונות, היה יכול להכריע אם מדובר ב"במלוא היקפו" למהדרין או שחסר פה איזה מילימטר כדי לתת לאנגליה את ה־2-3 בדרך אל הגביע.
אחרי שיישרנו קו, צריך להגיד את האמת: בניכוי הפוזה הבלתי נתפסת, הקהל האינטנסיבי מדי, כל ה"איטס קאמינג הום", הכוכבים הגדולים ומה לא – נבחרת אנגליה היא לא יותר ממכבי פ"ת של הכדורגל העולמי. אל תלכו לוויקיפדיה רגע ותענו מהראש: כמה תארים גדולים יש לנבחרת הזו? התשובה: אחד, גביע העולם ב־1966, לפני 60 שנה. כלומר, ב־130 שנות כדורגל עולמי, פחות או יותר, אנגליה – "מולדת הכדורגל", המדינה שאנחנו צופים במשחקי הליגה המקומית שלה יותר מבכל דבר אחר, אומה עם תרבות ויריבויות כדורגל שהתחילו בסוף המאה ה־19 וממשיכות עד הרגע (בשנה הבאה יש לפחות שני משחקים בין מילוול לווסטהאם, לכל מי שמחפש להבין מהי שנאה אמיתית) – הביאה תואר אחד. וגם הוא מטורניר שנערך אצלה בבית. וגם זה בגול שספק אם עבר את הקו.
אבל היה עוד משהו באותה 1966. אפשר לעצום את העיניים ולדמיין את זה בשניות: הפסקול הוא "שי לאבז יו יה יה יה" של הביטלס – עוד לא חלף דור שלם מאז הממלכה עמדה איתן מול הנאצים ועוד הורידה אותם על הברכיים, ונדמה היה שאנגליה בפני תור זהב חברתי וכלכלי. לתוך כל הפריחה הזו הגיע המונדיאל, וכאילו לא חסרים סיפורים – בני הדור שנולדו בזמן ההפצצות על לונדון וקובנטרי פגשו במשחק הגמר את מערב גרמניה, עם בני הדור של הטייסים שהפציצו את אותן הערים בדיוק. החיבור הקוסמי הלך עד הסוף, ואנגליה ניצחה – הפעם על הדשא, וגם הפעם בעזרת חבר (הפעם השופט דיינסט, לא FDR).
אבל ההיסטוריה לימדה אותנו שאחרי השיא מגיעה המציאות ומורידה אחלה כאפה מצלצלת לפנים. וזה בדיוק מה שקרה לבריטים אחרי 1966: האומה דשדשה, נקלעה לצרות כלכליות, ניסתה להציל את עצמה דרך מרגרט תאצ'ר שהעמיקה את הפערים הכלכליים, ויחד עם השינויים הגלובליים הנוספים שהגיעו – הגירה, כלכלה בינלאומית, נפילת מסך הברזל, שקיעת המערב – אנגליה הפכה למדינה קצת אחרת. מבלי להיכנס רגע לסוגיות ספורטיביות, הסיכוי שהכל יתפוצץ לה שוב באופן קוסמי כל כך כמו לפני 60 שנה הוא אפסי, ואם כבר פיצוצים – עדיף שייזהרו שם מדברים קצת אחרים (אבל זה לא לפרויקט מונדיאל).
הפוזה ומערך יחסי הציבור האנגלי ימשיכו לעבוד קשה גם בקיץ הקרוב. נבחרת שלושת האריות (מיתוג שווה מאוד) קיבלה בית לא קל בכלל: קרואטיה וגאנה יכולות להעיף את האנגלים בחזרה אל מעבר לאוקיינוס עוד לפני שיתחיל חודש יולי. אבל נלך על האופציה ההגיונית יותר – אנגליה תצליח להעפיל מהבית שלה ותגיע לשלב הנוקאאוט. אתם כבר מכירים את התסריט, נכון? כותרות מפוצצות של "הסאן", 400 טורי אורח של גארי לינקר, עימותי חוליגנים לפני משחק שמינית הגמר מול קורסאו, ים של ציפיות מוגזמות לקראת רבע הגמר ו־9,000 כתבות על ה"אכזבה" האנגלית אחרי ההדחה (בפנדלים, כמובן) בחצי הגמר. זה קורה כל טורניר גדול, מונדיאל או יורו, אז למה לא הפעם?
אולי, רק אולי, יש לזה תשובה אחת: הפעם יש לאנגליה מאמן גרמני על הקווים. 60 שנה אחרי השער שספק אם היה וששבר את נבחרת מערב גרמניה (לפני שזו יצאה למסעות כיבושים ברחבי הכדורגל העולמי) – הקצוות נסגרים. אז הפעם זה יגיע הביתה? אם אין ברירה והתשובה חיובית, אז בבקשה שזה יהיה בלי טעויות שיפוט. בכל זאת, הספיק לנו.
מה דעתך על הכתבה?