עד אתמול לקראת חצות מיהרה פיפ"א לסיים את מוקדמות המונדיאל. כלומר, את סדרת המשחקים המרגשת שבה יהיו הפתעות, צבעים, ריחות, שערוריות, וכדורגל התקפי ושמח וגם משמים ומפוהק, כמו שכדורגל של בני אנוש מתנהל בעולם מזה 100 שנה.
אתמול לקראת חצות זה נגמר. פיפ"א, בכוונה או שלא, ריכזה בתוך 24 שעות, את ארבעת האסים. יש כדורגלנים, יש כוכבים, ויש מפלצות. מסי ורונאלדו (שיסגור בערב את היממה הזו) הם מפלצות הכדורגל המזדקנות (תיכף נזים את הקביעה הזו), אלה שיתנו שער מכל מצב, אבל גם יבכו ויכמירו לב וכל מה שכדורגל רומנטי יכול לייצר, בטח כמעט מאז תחילת המילניום. אמבפה והולאנד הם מפלצות דור 2.0, כי הם נראים באמת מפלצות. גדולות, מהירות (מאוד) שמפגינות עוצמה בלתי רגילה, קילינג אינסטינקט מטורף וכמובן, כמויות שערים לא נתפסות שבהחלט יכולות פעם לשבור את השיאים הבלתי אפשריים של שני הראשונים שהוזכרו כאן. בעצם, אני לא סגור בכלל שדור ה-AI של הכדורגלנים, מחזיק בתכונות האנוש שהביאו את אב הטיפוס של המפלצות לאן שהביאו.
אבל כפי שאמרנו: היה פה מוקדמות ואז המונדיאל – בפרצופו המבהיק – רוכז ל-24 שעות. צמד של אמבפה מפרק לצרפת טראומה של 24 שנים מול סנגל; ואז מגיע גם צמד של הולאנד שמנחיל ליבשת אסיה את ראשון הפסדיה בטורניר. אני רק מדמיין מה חשב לעצמו השוער הבגדדי ג'לאל חסן, כשראה את צל הבי-52 של הולאנד שכיסה אותו באבחה אחת ואת האיוון דראגו הזה חוסם לו את נתיב המילוט מה-0-2; ולקינוח, שלושער של מסי הופך אותו למלך שערי המונדיאל הנוכחי ולמלך שערי המונדיאל בכלל ושובר את הבצורת של הנבחרות הדרום אמריקאיות במונדיאל הזה; וכך, בשבעה שערים, מפלצתיים יש לומר – עוד לפני שגדול הכובשים בהיסטוריה נכנס לפעולה הערב בגיל 41 – הושיב הכדורגל האייקוני את המיליארדים שצופים בו בשבוע האחרון, והסביר לו בצורה הכי מופשטת מיהו כדורגלן ומיהו כדורגלן על.
תרכיז 8 השעות האלה (6 שעות כדורגל ועוד שעה בכל פעם לסידורי לינה) הוא משהו שאפילו מונדיאלים מטורפים קודמים לא הצליחו לספק. יכולנו לדבר – ועוד נדבר – על העונה המתישה שעוברים הכדורגלנים האלה; כמות המשחקים, כמו ההתאוששויות וההכנות, והפציעות והמסז'ים, המשברים והלחצים; ואז אנחנו מגלים אכן מה מבדיל בין בן אנוש המשחק כדורגל לבין בני האלוהים שעושים זאת.
כדורגלנים מהסוג של אמבפה (הבלתי נסבל) הולאנד (שנראה לי תמיד כמו "הגדול" מ"היה היה"), וכמובן מסי (ורונאלדו) נטול הגיל, לא יכולים להרשות לעצמם לא להגיע למונדיאל, לגמגם, להשתרך, לנהל שיחות זועמות עם המאמן. יש להם מחויבות. למדינה, לקהילה, לעצמם בעיקר. הם מה שהם, אסור להם להיראות חלשים. בעולם הגלובאלי הזה, שבו הכסף מניע את האירועים ולא להיפך, כל רגע קסום שלהם על המגרש, הופך את הסמכות שלהם לבלתי מעורערת. היו פה כוכבי כדורגל מהסוג הזה, לא יותר משניים במונדיאל אחד. פושקאש פספס את פלה, פלה פספס את פושקאש, וכששניהם היו במונדיאל אחד , הם לא באמת היו; פלה פגש בבקנבאואר, שפגש את קרויף; מראדונה שיחק לבד, ג'ורג' בסט אפילו לא שיחק במונדיאל; לרונאלדו הברזילאי היה קרב בגמר מול זידאן, ומאז היו לנו בעיקר מסי ורונאלדו הפורטוגלי ובמונדיאל הקודם כבר הגיע אמבפה. הפעם אפילו הולאנד פה, ולמרות שאסור להזכיר אותו באותה פסקה עם שמות שהוזכרו פה – חשש לחלב נוכרי וזה – הוא מכונת שערים שאסור להתעלם ממנה, גם כשהארי קיין בסביבה (במלוא ההערכה).
ארבעה כאלה במכה? אם הטורניר הזה לא היה נערך ברובו בשעות שאנחנו ישנים בהן, זה היה יותר ממושלם.
ועכשיו (חצוצרות בבקשה), למילים היותר חשובות. עיני נחשפו לראשונה לאסתטיות של יוהאן קרויף, עד שנתקלתי בסרטון על פלה, ואחר כך ראיתי סרטים אמיתיים על מונדיאלים שהתקיימו לפני שידעתי שהכדור הוא עגול, והמסקנה שלי הייתה ברורה – למרות מראדונה ולמרות מה שתואר קודם: פלה, המהיר, החזק, הקטלני, החכם, זה שהקדים את זמנו בעשרות שנים, שלקח קבוצה זניחה בברזיל והפך אותה לאלופת העולם, ונבחרת שלא נספרה שלקחה איתו את גביע ז'יל רימה הביתה – הוא הכדורגלן הגדול בהיסטוריה.
משהו בפרדיגמה האישית הזו נסדק לפנות בוקר. אני זוכר איפה היה פלה בגיל 38-39, פרשן במונדיאל בארגנטינה, רותח על "המשחק המכור", השישייה שתקעה ארגנטינה של משטר החונטה לרמון קירוחה הפרואני, שמנעה מברזיל להגיע אז לגמר. ליאו מסי, בעוד שבוע בן 39, רתח בדרך המקובלת, וכבש שלושער במונדיאל. כלומר, עזבו שזה מסי, והוא מלך שערי המונדיאל בכל הזמנים, וזה מונדיאל שישי שלו והוא בכלל חייזר – הוא פאקינג בן 39. בגיל הזה לא מוכר אירוע שבו כבש שחקן שלושער במונדיאל. עזבו שלושער – צמד! יותר מזה, בהתחשב בעובדה שמסי משחק בליגה שלא נחשבת לגדולה (ואני עוד עדין), ובשנים האחרונות הוא לא מצוי בכדורגל התחרותי שאנחנו מכירים – ליגות טופ-5, ליגת האלופות – זה נשמע אפילו מטורף יותר. 39 בכדורגל זה שיא הפנסיה. קחו למשל את יוליאן נגלסמן, מאמן נבחרת גרמניה, שעבר כמה דברים עד שקיבל את משרת הטים-שף של המאנשאפט. נגלסמן צעיר מליאו מסי בחודש…
כיוון שמסי שובר שיאי מונדיאל בזה אחר זה וכמו שאמרנו, הוא מחק בערב קסום אחד בצפון אמריקה את כל הבושות של דרום אמריקה במונדיאל הזה, כמעריץ מתחיל אני מתחיל לפקפק בכמעט עובדה לפיה אף נבחרת לא יכולה לזכות בשני מונדיאלים רצופים. כשאדם בן 39 לועג לחוקי הטבע, מה הם חוקי המונדיאל בשבילו?
כל מה שנאמר וסופר עד ליממה האחרונה על ההפתעות במונדיאל היה טוב לזמן שסופר. בני האנוש שמשחקים כדורגל סובלים מעומס, מעייפות, משעות משחקים לא סבירות (אצלנו הלפנות בוקר זה אמצע הצהריים ההבילים והדביקים שם), ובלי כוכבי על, הם מתקשים לזוז ולעמוד בפרץ הרצון, הנחישות, והאמונה שמאפיין את הנבחרות המפתיעות עד היום במונדיאל. אבל הפתעות תמיד היו. כשכף ורדה סחטה תיקו 0-0 מאלופת אירופה, אף אחד לא זכר שב-1970 הייתה עוד נבחרת במונדיאל ראשון שלה שסחטה תיקו 0-0 מאלופת אירופה. קראו לה ישראל.
אבל כן, אם במונדיאל הקודם המחזור הראשון הוליד 5 הפתעות (בכלל זה ניצחון של ערב הסעודית על ארגנטינה ושל יפן על גרמניה), המונדיאל הזה הוליד כבר 10. נכון שהרוב היו תוצאות תיקו ולניצחון של אוסטרליה על טורקיה אי אפשר לקרוא הפתעה מרעישה, אבל עדיין אין משחק במונדיאל הזה – בטח עם שער השוויון של קורסאו מול גרמניה – שאתה יודע בדיוק איך יסתיים.
אלה דברים שקורים באירועים כאלה, בוודאי כשיש 48 נבחרות, ויש חלוקת עומסים וכוחות (מה חשב לעצמו המאמן הספרדי כשהשאיר את ימאל וניקו וויליאמס על הספסל?). במחזור השני אמור לבוא התיקון ובמחזור השלישי התוצאות יהיו כבר כמעט כולן צפויות. אבל זה הסוד של המונדיאל: הגדולות מגיעות למאני טיים, לפעמים יש הפתעה שמשתחלת עד לרבע הגמר, חצי הפתעה לחצי הגמר, ובשלבים ההם, אפשר גם להמר שיהיו פחות שערים והעיניים יהיו טרוטות הרבה יותר.
בשורה התחתונה: אין תלונות. עד עכשיו הביאו לנו מונדיאל בהזמנה: הפתעות, ריגושים, וכוכבי על שלא מאכזבים.
מה דעתך על הכתבה?