הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. לכבוד הפרק ה-51 ופתיחת המונדיאל, התארח יצחק שום, גדול שחקני הפועל כפר סבא ואחד מכוכביה הגדולים של נבחרת ישראל במונדיאל מקסיקו 1970, המשמש כיום גם כבעליה של קבוצת נעוריו. שום סיפר בעיניים בורקות על המונדיאל, על הזכות להתאמן תחת עמנואל שפר, על המשחק מול איטליה וג'אצ'ינטו פאקטי, על מוסר העבודה שנדרש כדי לשרוד אצל שפר, על הפספוס הגדול כשדחה הצעות מטורינו ואטאלנטה, ועל השנים הגדולות בכפר סבא – מהקבוצה הטכנית של "הנפילים" ועד האליפות ההיסטורית וה-0:0 המוסכם מול שמשון ת"א.
צפו בפרק ה-51 של "מחצית בשכונה"
שום גם חזר להסבה שלו מקיצוני לקשר, להחלטה של ג'ק מנסל להעדיף אותו כבלם על פני אבי כהן מליברפול, לשער שלא אושר מול דרום קוריאה ולשער העצמי בגמר משחקי אסיה בטהרן, שלדבריו שימח את כל 22 השחקנים במגרש. בהמשך הוא דיבר על ההנאה לאמן את בית"ר תל אביב, תפקידו בנבחרת של שלמה שרף, הקשר עם ריצ'רד נילסן, ה"דיל" שהוביל אותו למכבי חיפה במקום לנבחרת, השכר המדהים בפנאתינייקוס, הפיטורים אחרי דאבל בפאו ובבית"ר ירושלים, אוהדי הפועל ת"א, הסיבות שבגללן הוא עדיין מחזיק בהפועל כפר סבא – וגם איך זה להיות הסבא של טום שלח, הזוכה ב"מרוץ למיליון".
על הפרסום המחודש של נכדו טום שלח בעקבות "המרוץ למיליון": "אני אגיד לך משהו, מהשנייה שהפכתי לאבא וסבא, הודעתי להם: 'אף אחד מהילדים, מהנכדים, לא מזמין אותי', אני מזמין תמיד אותם. וחוץ מזה, בחצי מיליון שקל, מה אתה יכול כבר לעשות?".
על ההבדל בין הכדורגל של פעם להיום: "היום זה טירוף מבחינת קהל בכלל, גם בארץ, יש היום כמות קהל הרבה יותר גדולה ביחס למה שהיה פעם. אבל הכדורגל של פעם, בעיניי, היה יותר יפה".
על ההערצה לדור שקדם לו: "כמו שהייתי הולך לראות את נחום סטלמך באימונים בהרצליה פיתוח, והערצתי אותו והייתי נוסע שניים-שלושה אוטובוסים בשביל לראות אותו מתאמן, כך גם הערצתי את מוטל'ה שפיגלר ואת גיורא שפיגל, כי הם באמת משהו שונה לגמרי מכל השחקנים".
על ההעפלה למונדיאל 1970 וההכנה החריגה שעברה הנבחרת: "לנצח באוסטרליה או לעשות תיקו באוסטרליה, כשאתה צריך את הנקודה הזאת, זה לא היה פשוט. היינו חובבים, אבל היה לנו מאמן מקצוען. אחד המאמנים המקצוענים הגדולים שפגשנו. עמנואל שפר דאג שאנחנו נתאמן. הוא דאג שיאמינו בנו, וזה הדבר הכי גדול. הוא היה אומר לנו כל הזמן: 'כמה רגליים יש לגרמנים? שתיים, כמו שלכם. כמה ידיים יש להם? שתיים, כמו שלכם. איזו סיבה יש לכם להיות פחות מהם? איזו סיבה יש לכם פחות לרוץ מהם? אז תתאמנו'. הוא הודיע שנתאמן 3 פעמים. אז מוטל'ה שאל אותו באיזה ימים והוא ענה לו: '3 פעמים ביום'".
על הקפיצה מעולם חצי-מקצועני לנבחרת שהתכוננה למונדיאל: "אני עבדתי באותו זמן בחמש עבודות, בשביל שיהיה משהו. כשאנחנו באנו לישראל, באונייה, כל משפחה ניגשה לשולחן הסוכנות ואמרו לנו: איפה אתם רוצים להיות? אבא שלי חיכתה לו עבודה בכפר סבא, ושאלו אותנו איפה אתם רוצים להיות. אמרנו: קרוב לכפר סבא, קרוב לתל אביב. אמרו לנו: יש לנו מקום פנטסטי בשבילכם, קרוב לתל אביב. איפה? עולים לאוטובוס, נותנים לנו לשבת על שני פחים של זיתים, ושולחים אותנו 'קרוב לתל אביב' – קרית שמונה".
על הרגע שבו הבין שכדורגל יהיה כל עולמו, נזכר שום: "אני כבר הייתי די מעורב בכדורגל ברוסיה, כי אבא שלי היה ספורטאי גדול, היה שחקן פינג פונג והיה שחקן כדורגל. בסופו של דבר אבא שלי הודיע לי שנוסעים לישראל, ואמרתי לו: יש שם כדורגל? וברגע שהוא אמר לי שכן, יש שם כדורגל, אז אמרתי לו: אז אני אהיה קפטן נבחרת ישראל. והפעם היחידה שראיתי את אבא שלי בוכה, מזיל דמעה, זה כשהודעתי לו שהתמניתי לקפטן נבחרת ישראל".
על הדרך שבה הגיע לנבחרת הבוגרת, סיפר שום: "כשאני הייתי בגביע אסיה לנוער, ראה אותי מאמן נבחרת גרמניה, שהיה חבר של שפר. הוא דיבר עם שפר ואמר לו: איך זה יכול להיות שיצחק שום, ששיחק אז בנוער, לא מוזמן לבוגרת? הוא לא ראה אף פעם שחקן בגובה שלי מכדרר ככה. ואז שפר אמר לו: 'איך אני אזמין אותו? אנחנו שנינו כפר סבאים, ואני מכיר את אבא שלו'".
שום הוסיף על הדרך שבה נאחז במקום שקיבל: "הוזמנתי לנבחרת של שפר, לבוגרת. גם אז זה לא היה כל כך בקלות, כי אנחנו מאותו העיר, מאותו הכפר. אבל בסופו של דבר, כמו שהיה לי את היכולת לעזור להורים שלי ולעבוד בחמש עבודות ביום, כך זה היה בנבחרת. בחיים לא ויתרתי, ותמיד שיחקתי עם זריקות. אין כזה דבר שהייתי פצוע. היה לי בראש תמיד, אתה לא מוותר. אם תיתן צ'אנס למישהו אחר, אולי ייגמר לך הצ'אנס. כך שאף פעם אל תיתן צ'אנס לאף אחד".
על הדור ההוא בנבחרת והסוד שאפשר לה להגיע למונדיאל, אמר: "כל אחד ידע מה מקומו בנבחרת. תמיד יש לך סיבה למה אתה לא משחק, אתה מחפש סיבות. לשחקנים הסיבה הייתה שהמאמן לא טוב, השחקן אף פעם לא היה אשם. בסופו של דבר, נגד הצלחה אין מה להגיד, ושפר הצליח. שפר תמיד רצה מוסר עבודה. אצל שפר, מעבר לשניים-שלושה שחקנים שהוא עשה להם חשבון, כל היתר פחדו ממנו. כשהייתי הולך עם אשתי יד ביד בכפר סבא, והייתי רואה את שפר מרחוק, הייתי עוזב לה את היד. פחדתי פחד מוות משפר. הערכתי אותו בצורה הזו".
על רוני קלדרון, שלא נכלל בסגל של שפר למונדיאל: "רוני קלדרון עשה דברים שאף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לעשות, אבל בסופו של יום הוא לא משחק לבד. בסופו של יום הוא היה חלק מה-11 או חלק מה-16 שהיינו מתלבשים".
על התחושה כשנחתו במקסיקו למונדיאל: "אתה נוחת, ולהקה מקבלת אותך עם שירים מקסיקנים, ומכל הכיוונים אתה פתאום מרגיש שאתה משהו, שאתה מישהו. זה לא הרגשנו אף פעם. פתאום מסתכלים עליך, פתאום עשרות עיתונאים סביבך, צלמים מכל הכיוונים, לוקחים אותך באוטובוס, משטרה לפניך ומשטרה מאחוריך, ואתה מגיע למלון. אתה פתאום מרגיש שאתה במקום הגדול ביותר שישנו לכדורגל. פתאום אתה לא הנבחרת שמציקים לה. פה אין להם ברירה, הם צריכים לשחק והם צריכים לנצח את נבחרת ישראל".
על הרצון להוכיח במונדיאל וההצעות שקיבל בעקבותיו: "קודם כול אנחנו רוצים להוכיח יותר. מעבר לזה ידענו שאם אנחנו נהיה טובים והשחקנים יוכיחו את זה, יחפשו אותם באירופה. אני קיבלתי שתי הצעות מאיטליה, ועד היום אני לא סולח לעצמי שלא הלכתי. מאטאלנטה ומטורינו. הייתי אמור להתחתן עם אשתי. ההורים של אשתי היו בגטו, אשתי בת יחידה, היא לא רצתה לעזוב את ההורים שלה ועשיתי טעות. כששפר בא אליי פעם ראשונה ואמר 'יש הצעה בשבילך מטורינו', שאלתי אותו: מה אתה אומר? הוא אמר: 'מה, אתה כזה טיפש שאתה שואל אותי? אני לא אגיד לך לעזוב את המדינה, אבל אין הצעות כאלה'".
על התיקו ההיסטורי מול איטליה, אלופת אירופה שהגיעה עד לגמר באותו מונדיאל: "אני נגד איטליה שיחקתי קיצוני ימני בשביל לשמור את ג'אצ'ינטו פאקטי. כשנגמר המשחק, פאקטי אמר לי: לא היה לי כזה דבר כל יום שאני משחק כדורגל. לא נתתי לו לנגוע בכדור. והוא היה מגן שעולה כל הזמן מצד שמאל עם רגל ימין. בדקה 87 אני זוכר, מרימים כדור, אני מתרומם לנגוח, פוגע לי בצד של הראש ויוצא החוצה. מה היה קורה באותה דקה אם הייתי מבקיע את השער הזה ואנחנו עולים לרבע הגמר?".
על ההבדל בין הדור שלו שם שפיגל ושפיגלר לבין הדור ברקוביץ'-רביבו: "אני לא יכול להשוות בכלל את הדברים האלה. חיים רביבו שחקן גדול, שבדרך כלל עזר יותר לעצמו. אייל ברקוביץ' עשה את האחרים ליותר טובים. ברקוביץ', כשהוא קיבל כדור, ראה את כל השחקנים מסביב. רביבו, ביכולת אישית, היה פנטסטי. אבל מה הם נתנו בסופו של דבר לכדורגל הישראלי, לנבחרת? הייתי שם עוזר מאמן, שלמה שרף היה מאמן, אבל בסופו של דבר המאמנים לא משחקים. מי ששיחקו זה השחקנים".
על התקופה כעוזר מאמן בנבחרת, והמעבר משלמה שרף לריצ'רד נילסן: "נילסן ביקש להיפגש עם שלמה שרף ואיתי. אני מאחל לו הצלחה בתפקידו, ואומר לו: 'זה לא טוב שאני אהיה עוזר שלך, אני חושב שאתה צריך לבחור את העוזרים שלך'. ואז נילסן מצלצל אליי ורוצה שאפגש איתו בהרצליה. אמרתי לו: 'אני כבר לא שם, תודה רבה, אני כבר הולך למשהו אחר'. אני בא אליו להרצליה, הוא אומר לי: 'אני רוצה שתהיה העוזר שלי'. הדבר הראשון שאני עושה, מצלצל לשלמה: 'שלמה, נילסן רוצה שאני אהיה העוזר שלו'".
על ריצ'רד נילסן: "איך אני אגדיר לך אותו? מאמין גדול מאוד בכדורגל ישראלי. לא ראיתי כאלה, אוהד ישראל בצורה שאי אפשר לתאר. הוא כל כך אהב את העם הישראלי. הוא היה מזמין אותי אליו הביתה לראות את השקיעה. הוא גר בהרצליה פיתוח, והוא אומר לי ולישראל סטוצ'ינסקי: 'תבואו, אני רוצה לשבת איתכם ולראות את השקיעה'. הקטע הגדול היה שהוא ידע במה הוא טוב ובמה הוא לא טוב. להעביר אימונים הוא לא היה טוב, אז הוא היה בא אליי ואומר לי: 'אתה מעביר היום את האימון'. זה נילסן, מיסטר נילסן".
על הסיבה שנבחרת ישראל לא הצליחה לחזור למונדיאל מאז 1970: "אנחנו מתחילים את הקטע בכדורגל בהגרלה, ובהגרלה זה לא משנה מה יוצא, תמיד זה קשה. למדנו דבר אחד ויחידי משפר ומדוביד שוויצר: תמיד יהיה קשה, אבל אתה צריך לנצח את הקשים. אתה לא יכול לבוא ולספר סיפורים, יצא לי נגד זה ויצא לי נגד זה".
על ההתאמה שלו לתפקיד הקשר המרכזי לאחר שהחל כשחקן כנף: "התחלתי קיצוני שמאלי משחק ראשון, עשו עליי פנדל. שבוע אחרי זה העבירו אותי לקיצוני ימני, ואז חמש שנים הייתי קיצוני ימני. אחר כך אמרו: 'אם הוא כל כך רוצה הרבה לנגוע בכדור, אז הוא צריך להיות במרכז'. גם המסירות שלי לא היו רעות, והייתי צריך להיות המנהל במרכז השדה. אי אפשר היה להוציא ממני את הכדור, הייתי מסתובב סביב עצמי. בדרך כלל, ברוב המשחקים היה לי שומר אישי ועוד אחד ששמר עליי ברגע שעברתי את השומר האישי".
על ההסבה לבלם תחת ג'ק מנסל והסיפור סביב אבי כהן: "לאבי כהן היה את פיני זהבי. ופיני זהבי רצה שהוא ישחק בלם. אמרתי למנסל: 'אתה הולך להסתבך. מה אתה צריך את זה?' הוא מצלצל אליי, אני כבר פרשתי מהנבחרת. והוא אומר לי: 'אתה רוצה לנסות משהו חדש או שאתה כבר החלטת להיות עם אשתך במטבח?' במילים האלה. אמרתי לו: 'אני מוכן'".
בהמשך תיאר את האימון הראשון בתפקיד החדש: "אני מגיע לאימון הראשון, וינגייט, מגיעים 28 שחקנים, והוא עושה שתי קבוצות, 14 על 14 או 15 על 15. הוא שם אותי בלם. בלם, בלם, מה אכפת לי? אבי כהן בצד השני בלם. אבי לוקח כדור וכל הזמן מנסה לעבור. ואז הוא בא אליי ואומר לי, אני צריך בלם אחראי".
על הקשר האישי עם דוביד שווייצר: "דוביד שווייצר כמעט כל ערב היה עולה אליי לחדר ומדבר איתי שעה על כדורגל. הגדולה של המאמנים האלה הייתה שאני ידעתי מה ההרכב שהולך לעלות, ועדיין חיכיתי שדוביד יגיד את השם שלי בהרכב. ערב לפני זה עוד היינו ביחד, מדברים ליד המיטה שלי. וכשנפצעתי יום אחד, אני לא אשכח, דוביד ישב ועשה לי קומפרסים על הרגל, בשביל שאני אוכל למחרת לעלות לשחק. זה דוביד".
על השער שלא אושר מול דרום קוריאה בדרך לאולימפיאדה: "זה קרה שתי דקות לפני הסוף בכדור חופשי, הכנסתי להם בין החיבורים. והשופט פוסל. ואני אומר לשופט: 'מה קורה? למה?' הוא התנשף. הוא לא מסמן, לא שתי מכות, לא כלום.והוא אומר לי: 'That's enough'".
על השער העצמי מול איראן בגמר משחקי אסיה ב-1974 והטענות שהדבר נעשה בכוונה: "לא, איזה בכוונה? לא דובים ולא יער. הסיפורים שעמדו לשחוט אותנו? הכול נכון. לפני המשחק העבירו אותנו ליד האוהדים והם ירקו עלינו, והיה פחד מוות מה יקרה. פרצו מצד שמאל, בעיטה, פוגע לי ברגל, נכנס. אתה פעם ראית 22 שחקנים שמחים מאותו גול? זה מה שקרה כשנתתי את הגול העצמי, גם אנחנו שמחנו".
שום הוסיף כי שנים לאחר מכן עדיין יש מי שמודה לו על אותו רגע: "עד היום, לפעמים כשאני יושב ובכפר סבא יש כמה פרסים שבאים אליי ואומרים לי תודה. תודה. תודה שכך היה".
על האליפות של כפר סבא ב-1982 והטענה שהמשחק האחרון מול שמשון תל אביב "הוסדר" בגלל ששתי הקבוצות נזקקו לתיקו: "שבוע לפני זה היה גרמניה ואוסטריה בגביע העולמי, שתי הקבוצות האלה היו צריכות תיקו. אמרנו, אם הם יכולים לגמור תיקו ביניהם, אז למה אנחנו לא יכולים לגמור תיקו בינינו? זה לא קטע ששילמו כסף או משהו כזה. אני יכול להגיד בפה מלא שבחיים לא קיבלתי שקל עבור למכור משחק או לקנות משחק או כאלה דברים. ואז במשחק דורי אלמוג נתן פצצה למשקוף מ-30 מטר, ובאו אלי שחקנים של שמשון, מה אנחנו עושים".
על תחילת קריירת האימון והמעבר לבית"ר תל אביב: "אני אימנתי את הפועל חיפה. ארצי בן יעקב, זכרונו לברכה, שהיה חבר שלי ועורך דין שלי, היה צריך להחליט מי המאמן. הוא קיבל את התפקיד להיות יושב ראש בית"ר, והיו שני מועמדים לאימון. דרור בר נור היה לו את הסיכוי הטוב יותר לקבל את בית"ר תל אביב. בסופו של דבר ארצי אמר שאם הוא צריך להחליט, הוא החליט שזה אני. ואז אמרתי להם שאנחנו צריכים לעבור לשחק ברמת גן. הם היו המומים, מה פתאום בית"ר ת"א ברמת גן. ואלה היו שנים נהדרות. כבר אז הבנתי שהסוד בכדורגל זה מהירות. לא רק שהיה לי את השחקן המהיר בארץ, ירון כהן, בצד ימין, בצד שמאל היה את רונן רוקמן".
על הדרך שבה הגיע למכבי חיפה: "אבי לוזון היה בהתאחדות לכדורגל, ויש בחירות ובוחרים אותי להיות מאמן הנבחרת. אני חולה שוכב בבית, אבי לוזון מצלצל אליי, הוא אומר לי: בחרנו אותך להיות מאמן הנבחרת. אחרי יומיים גברי לוי לוקח את יעקב שחר לגמר בלונדון. בדרך הם מסכמים שאברהם גרנט יהיה לנבחרת, ויענקל'ה ייקח אותי למכבי חיפה. ידעתי שברגע שגרנט יהיה שם, הם ייקחו אותו, ואני מקבל טלפון מהמנכ"ל של מכבי חיפה. הוא אומר לי: 'יענקל'ה ביקש ממני להיפגש איתך בקיסריה'. אני בא, והוא אומר לי: 'יענקל'ה החליט שאתה תהיה המאמן שלו'".
שום מספר על השיחה עם איתמר צ'יזיק: "צ'יזיק אומר לי, אני בא מהכדורסל, מה פילוסופיית המשחק שלך? כשאני אצא, אני אוכל להגיד לעיתונאים במה אתה מאמין'. אני אומר לו 'צ'יזיק, אני יכול לצחוק איתך?' הוא אומר לי 'בטח שאתה יכול לצחוק איתי'. אמרתי לו 'תשמע מה פילוסופיית המשחק של שום יצחק. איזה צבע חולצות השנה אנחנו נשחק?' הוא אומר לי 'ירוק'. אמרתי לו: 'אז תכתוב: ירוק מוסר לירוק, מגיע ל-16, נותנים גול, חוזרים לאמצע'. הוא מסתכל עליי. אני אומר לו 'שמעת? זו פילוסופיית המשחק של שום יצחק'".
על ההצעה מפנאתינייקוס כמאמן, והפערים הכלכליים שהדהימו אותו: "כשאמרו לי את הסכום שאני הולך לקבל, חשבתי שכוכבים נופלים עליי מהשמיים. כששאלתי אותם בפנאתינייקוס למה שילמתם לי את הסכומים האלה? אמרו לי: 'אם היית מבקש פי שתיים, גם היינו נותנים לך. אבל אתה לא ביקשת'. קיבלתי וזה היה פי עשרה מחיפה. הם אמרו לי: 'אנחנו לקחנו אותך כי אתה מאמן טוב, ואם אתה מאמן טוב אתה צריך לקבל מה שמקבל מאמן בפנאתינייקוס'".
על כך שפוטר גם אחרי דאבל בפנאתינייקוס וגם אחרי דאבל בבית"ר ירושלים: "אני לא רוצה לערבב את האנשים שהיו באותו זמן עם ארקדי גאידמק והמליצו לו ככה והמליצו לו ככה. הכול יופי, ולי לא היה קשר לזה. אני הלכתי רק בגלל דבר אחד: אצלי חייבת להיות קבוצה שמחה. אם אין לי שמחה בקבוצה, קשה מאוד להצליח בכדורגל הישראלי. והדבר השני, אלה שהייתי אצלם ניסו להכתיב לי תנאים".
על הקדנציה בבולגריה סיפר שום: "בבולגריה אני בא למקום שהם מקום אחרון, ואני מצליח להביא אותם שלא ירדו ליגה. אנחנו משחקים נגד צסק"א סופיה, והבעלים אומר לי: ‘היום אל תתעצבן במשחק'. אני אומר לו: ‘למה לא להתעצבן היום? אם יעצבנו אותי, אני אתעצבן'. מחצי מגרש בועטים לשוער שלי, השוער שלי שתי מטר וחמישה, מתכופף, עובר לו מעל ראש, נכנס שער, מפסידים 1:0. הבעלים בא אליי הביתה ואומר לי: ‘תתפטר'. אני אומר לו: ‘למה להתפטר? אני ביקשתי ממך חוזה לעונה, אתה הכרחת אותי לחתום לשתי עונות. למה אני צריך להתפטר? שלא יחשבו שמכרנו?' אז הנה, אתה מתעצבן ואתה מתפטר, ואתה מתחיל להיות בצרה, אתה מתחיל לפחד'".
על רכישת הפועל כפר סבא והמחיר האישי ששילם: "היה מצב של להציל את כפר סבא. 250 אלף שקל, כל אחד מאיתנו, שלמה ואני, 125 אלף, וצריכים להביא עוד כסף לבקרה. אחרי תקופה של חודש, חודשיים, שלמה לא רוצה להיות יותר יחד איתי, ואני מחזיר לו את כל מה שהוא השקיע. בסופו של דבר, הקבוצה הזאת עלתה לי מעל מיליון, כי עשיתי טעויות בדרך".
שום הוסיף כי גם אחרי הרכישה הוא בחר לנהל את המועדון בדרכו, גם אם שילם על כך מחיר: "כל מי שהיה בקבוצה והרגשתי שהוא לא שייך לקבוצה, הזזתי אותו הצידה. זה כל מה שעשיתי. אבל זה עשיתי בכל מקום שהייתי. לפעמים שילמתי את זה במחיר".
על הכדורגל הישראלי כיום והשחקנים שיוצאים לאירופה: "אין לך היום מוביל כדור. מנור סולומון הוא שחקן מצוין, אבל הפציעות הורגות אותו. באירופה, אותם לא מעניין אם אתה מעביר שני שחקנים. אותם מעניין מה אתה נותן. יש שחקנים טובים, אבל אני אומר עוד פעם, רובם משלימי כדור. אם תיקח כמה משחקים שיחק סולומון השנה, אתה סופר ביד אחת או בשתי ידיים".
על הדרך שבה הוא מסתכל היום על אימון ועל התפתחות שחקנים: "אני חושב שאני בעל הבית היחידי של קבוצה שבא לכל כך הרבה אימונים. אני בא לאימונים בהפועל כפר סבא. אצל שלמה שרף ידעת שאתה בא לעבוד, אצל שפר אתה עובד, אצל דרור קשטן אין שום צ'אנס ליהנות מאימון, אבל עבודה שאי אפשר לתאר. היום הולכים לטלוויזיה, רואים מה מנצ'סטר יונייטד עשתה, הם לא מבינים ששם זה אחרת ופה זה אחרת. הדבר החשוב ביותר מבחינתי בקבוצת כדורגל – אם הקבוצה היא שמחה או לא שמחה".
מה דעתך על הכתבה?