בארצות הברית יעדיפו את הפוטבול, בקנדה את ההוקי ומקסיקו ישארו נאמנים לכדורגל, אבל האם אחת מהן תביא את הגביע העולמי לראשונה לצפון אמריקה?
שלוש מארחות המונדיאל הן כמו משפחה לא מתפקדת. ארצות הברית היא האחות הגדולה והמוצלחת, שמציקה תמיד לאחיות הקטנות אבל אף פעם לא יעשו לה כלום. היא צוחקת על קנדה שהיא גרועה ומשעממת ומודיעה שהיא רוצה לספח אותה ומאיימת שתבנה חומה בגבול עם מקסיקו (כנראה כי היא כל הזמן לוקחת לה את הבגדים). קלאסי גיל ההתבגרות.
קנדה היא הסנדוויץ', האחות האמצעית והנחמדה שקצת נקלעה לסיטואציה. במקום להיכנס למלחמות, היא מעדיפה להישאר בשקט שלה עם ההוקי והמייפל.
מקסיקו היא האחות הקטנה והבלאגניסטית, היא לא הולכת לפי הכללים, היא נותנת פייט לאחות הגדולה ורוצה להראות לה שהיא מסתדרת יפה מאוד גם בלי העזרה שלה.
שלוש חברות לא תמיד מסתדרות, כנראה שבסוף הן לא משלימות, אבל לשלושתן יש את אותו החלום. אז בואו נכיר אותן קצת יותר לעומק – והפעם את האחות הגדולה, שתשחק הערב (שישי, 22:00, ספורט1) מול אוסטרליה אחרי שהביסה 1:4 את פרגוואי במשחק הראשון.
אין כמו לחיות באמריקה
ארצות הברית. המדינה שהכי מוכרת לקהל הישראלי, המדינה שתמיד נמצאת בכותרות, המקום שהכל קורה בו.
אם תשאל את האדם ברחוב באמריקאי על "Football", הוא יספר לך על אנשים שרצים עם כדורגל אליפטי ורבים מכות תוך כדי, אני אומרת, ארצות הברית מדינה של (הכל חוץ מ) כדורגל.
חמישים מדינות מרכיבות את מעצמת העל בכל תחום – מהביטחון והפוליטיקה ועד התרבות והפנאי. המונדיאל הקודם שנערך שם, ב-1994, הביא להקמה של ה-MLS ובשנים האחרונות היא הפכה מליגת זקנים, לליגה שאוגדת בתוכה צעירים מוכשרים מכל העולם (וגם מישראל), לצד שחקנים מקומיים ואגדות כדורגל.
קיום המונדיאל בארצות הברית בעת הזו, מהווה חותמת רשמית לעליונות של ארה"ב בכל תחומי החיים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לא מוגבלת גם בכמות ענפי הספורט הפופולריים שבה – פוטבול, בייסבול, כדורסל ואפילו כדורגל נשים, אבל איכשהו כדורגל הגברים, די נדחק לשוליים. למרות זאת, ארה"ב, ובמיוחד דונלד טראמפ, מאוד מודעים לכך שהוא הענף הפופולרי (והמרוויח) בשאר העולם. זו שפה, תרבות ומנוע השפעה בין לאומי.
ארה"ב לא צריכה שהעולם יראה אותה, היא לא צריכה את האישור החיצוני שהיא מדינה גדולה ולגיטימית. היא כן צריכה להבהיר לשאר המדינות בעולם שהיא מעליהן, שהיא השולטת, היא רוצה להוכיח שהעולם הולך לכיוון שלה.
מתחילת הקדנציה השנייה שלו כנשיא, טראמפ הבין את הכוח של הגביע העולמי. עבורו זו דרך להשפיע על גורמים בתוך ומחוץ לארצות הברית ולהעביר דרכם את האג'נדות שלו, בינתיים זה הולך בדרך הכי טראמפית ומשוגעת שיש. הוא ביקש מראש העיר של בוסטון להעביר את משחקי המונדיאל שהיו אמורים להתקיים שם כי הם לא תומכים בו ומדינות ברחבי אירופה איימו שיחרימו את המונדיאל בעקבות ההכרזה שלו שיספח את גרינלנד.
לצד השפל הכלכלי שארה"ב מצויה בו, מחירי הכרטיסים והמלונות הופכים את המונדיאל מאירוע של העם לאירוע לעשירים וכמובן המלחמות נגד המשטר באיראן. אף פעם לא שקט כשטראמפ בסביבה, אבל בסוף, יש נבחרת שעולה על הדשא, ויש ממנה ציפיות גבוהות – ארה"ב קיבלה בית יחסית קל בשלב הבתים (עם פראגוואי, אותה הביסה 1:4 במשחק הראשון, אוסטרליה וטורקיה).
זו נבחרת צעירה אך עם לא מעט כישרונות שמשחקים במועדונים גדולים באירופה והיא מגיעה עם מאמן שרעב להוכיח לעולם שהוא עוד יכול לחולל ניסים. שמינית או רבע הגמר יהיו ריאלים עבורה, אבל כשכל השיח סביב ארצות הברית מנותק מהכדורגל עצמו, הלחץ על השחקנים פוחת והם יכולים להמריא גבוה. עד לאן?
מה דעתך על הכתבה?