הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-52 התארח אריה אלטר, שוער העבר של מכבי נתניה, הפועל תל אביב והנבחרת האולימפית, שהיה שותף לשלוש אליפויות ובהמשך שימש כמנכ"ל ארגון השחקנים לצד אבי כהן ז"ל. אלטר חזר לתחילת הדרך במכבי הרצליה לצד ניסים כהן, המעבר לבני יהודה שהשתבש בגלל מרכז מכבי, שנותיו במכבי נתניה – מקבוצת הפלא שאיבדה אליפות להפועל כפר סבא ועד "נתניה ועוד 15" – והסביר איך נפלה האימפריה.
צפו בפרק ה-52 של "מחצית בשכונה"
בהמשך סיפר אלטר על פרויקט ההצלה במכבי יפו, השנים המורכבות בהפועל ת"א, החיידק שמנע ממנו לשחק במשחקי ההכרעה של 1985/6, היחס מדוביד שווייצר, האליפות שאחריה בילה עונה בירידת ליגה עם הפועל טבריה, החזרה להפועל כדי להעלותה לליגה הבכירה, התחנות בהפועל באר שבע, מכבי הרצליה והפועל רמת גן, הקשר הקרוב עם אבי כהן והאזהרה לפני תאונת האופנוע, הפרידה הכואבת מארגון השחקנים, האכזבה מחיים רביבו ובוני גינצבורג, וגם האירוע המוזר מתקופתו בנבחרת תחת מיליינקו מיחיץ'.
על תחילת הדרך במכבי הרצליה וניסים כהן: "אני בגיל 16 שיחקתי עם אותה קבוצה. עליתי ליגה. זו הייתה שנה מדהימה. ניסים כהן זה טיפוס. זה לא רק שחקן כדורגל. הוא קטליזטור בכל קבוצה. היה משהו עם המון דומיננטיות, משחק אחר, קצב אחר, שחקן שלא עומד לרגע. עם המון כדורגל, המון חוכמת משחק, ובעיקר הרבה נשמה".
על המעבר לבני יהודה שלא יצא לפועל, והדרך שהובילה אותו בסוף למכבי נתניה: "בני יהודה מאוד רצו שאני אעבור אליהם, אבל מרכז מכבי לא נתן לי לעבור לקבוצות אחרות. שנה לאחר מכן עברתי למכבי נתניה".
על תפיסת השוערות שלו, עוד לפני עידן מאמני השוערים: "זה לדעתי די קשקוש, פנתרים, חתוליים. השוער צריך לדעת לעמוד. אתה יכול לעצור את הכדור רק כשאתה נמצא שם. אנחנו היינו בכלל בלי מאמני שוערים, בנינו לעצמנו את האימונים ותכננו את תוכנית המשחק בעצמנו. הייתי בונה את הקבוצה. אני לקחתי אליפויות עם כמות שערים קטנה, 16, 17, 18 גולים ספיגה בעונה. לא הייתי מקבל יותר מ-20 גולים בשנה".
על הביקורת שלו כלפי שוערים מודרניים: "אין שחקן יותר גבוה משוער שיוצא עם ידיים. ואם הוא לא יוצא מקו השער, הפסדת את היתרון. היום השוערים עומדים על קו השער, הם לא יוצאים מה-5. אתה רואה כמה גולים הם מקבלים. אם אין לך את היכולת של שחקנים לעשות את הבילד-אפ הזה, זה לא ילך".
על משפחתו והרקע מחסידות גור: "הסבא שלי הוא בן דוד של הרבי. גם אני אריה אלטר, כמו הרבי היום, הוא גם אריה אלטר. הסבא שלי היה מהחסידים של גור, אבל כשאבא שלי חזר לארץ מהשואה, הוא לקח את זה לכיוונים אחרים לגמרי, ואנחנו גדלנו ברמת השרון".
על הפציעה החריגה שמנעה ממנו לשחק במשחקים קריטיים במכבי נתניה בעונת 81/2: "הייתי בצבא, הייתי לוכד עריקים. הלכנו לעשות סקי בחרמון, ונפצעתי בסקי. עשו לי 17 תפרים בשוקית. לא יכולתי לספר לשמוליק פרלמן שעשיתי כזאת טעות, ואז שיקרתי לו ואמרתי לו: רצתי אחרי איזה עריק, פגעתי בברזל. בסוף העונה הוא אמר לי 'אם היית יודע לעשות סקי, אנחנו אלופים היום'. אם יכולתי להיכנס ולהתחבא מתחת לריצוף, הייתי עושה את זה באותו רגע, מהבושה".
על האליפות של מכבי נתניה בעונה שלאחר מכן, זו שנכנסה להיסטוריה כ"נתניה ועוד 15": "היינו צריכים עם חבלים לקשור את פיזנטי ואת שירזי, כי לא היינו רואים אותם. היה לי את חיים בר, שהוא היה אחד הגדולים בישראל בכל הדורות, ועשינו עונה מצוינת. האימונים לא היו נגמרים. השחקנים לא רצו לסיים את האימון".
על קריסת האימפריה בנתניה: "הייתה הידרדרות, והיא נבעה קודם כול מהניהול. ברגע ששם התחילו להתברבר עם הניהול, אז שם זה נפל. הדור התחלף, והקבוצה התפרקה למעשה. הכול התפרק בגלל כסף, לא הצליחו לשמר את הקבוצה".
על מוטל'ה שפיגלר כמאמן הוסיף: "הטעות הגדולה של מוטל'ה שפיגלר, שהיה מאמן מדהים, ולדעתי השחקן הכי גדול בישראל בכל הזמנים, שכאשר בן אדם רוצה להעלות את השכר שלו במאה שקל ואתה אומר לו:' מי אתה בכלל? מה עשית בשביל שאתה רוצה עוד מאה שקל?' אתה יוצר לעצמך אויבים מהבית".
על המעבר למכבי יפו, כחלק מפרויקט הצלה של שפיגלר: "מוטל'ה התקשר אליי אחרי ה-5:0 שהפסידו להפועל ירושלים. אמרתי לו: מוטל'ה, אתה לא יכול להישאר בליגה. הוא אומר: אם אתה תבוא, אני אשאר בליגה. הוא השאיר לי הודעה במשיבון, חזרתי אליו, והוא אמר לי: מחר אתה בא למכבי יפו. זו קבוצה שלא הצליחה בכלום, עם שחקנים מדהימים, אבל לא התחבר. כשאנחנו באנו חיברנו את הקבוצה הזאת ונשארנו בליגה. הגענו למצב ששבעת אלפים איש באים לראות את הקבוצה".
על האליפות עם הפועל תל אביב והמחלה שתקפה אותו בסיום אותה עונה: "באתי לבית של ההורים, ראיתי גבינת עיזים לא מפוסטרת, שהביא אחד הפועלים מהשטחים, טעמתי חתיכה. אני אכלתי, אמא שלי אכלה, אשתו של אחי אכלה מזה, ושלושתנו חטפנו את זה. אצלי זה בא לידי ביטוי בחוליות של הגב התחתון. היו לי התקפות חום בלתי הגיוניות. פתאום אתה מקבל 40 מעלות חום, אתה לא יכול לתפקד ואתה לא יודע ממה. אני מגיע לבלומפילד עם 40 מעלות חום. דוביד שווייצר רואה את זה, הוא אומר לרופא: תן לו מהר שני אופטלגין. אין דבר כזה שהוא לא משחק".
אלטר תיאר את חומרת המחלה: "יכול להיות שגמרת את הקריירה ושאתה יורד לכיסא גלגלים. הרופאים לא היו אופטימיים בכלל. הייתי במצב שלא הייתי מסוגל להסתובב מהצד לגב או מהגב לצד. עברתי שיקום אישי. חברים לקחו אותי על הידיים ושמו אותי בבריכה על מנת שאני אוכל לעשות פעילות".
על היחסים עם דוביד שוויצר: "דוביד לא רצה אותי אחרי עונת האליפות. הלכתי לבית של דוביד ואמרתי לו: אני אחזור להפועל תל אביב, אבל אתה מתחייב בפניי בכתב שאתה לא מוציא אותי מההרכב. הוא עשה את זה. למעשה, אני קבעתי לבד אם אני משחק או לא משחק. הפיטורים שלו? קארמה. אתה לא עושה דברים כאלה לאנשים ונשאר נקי".
על האליפות של הפועל תל אביב ב-1988: "נשארנו בחיים, ואת האליפות הזו לא שוכחים. אנשים זוכרים, וזה משהו שנכנס לדפי ההיסטוריה. את זה אנשים לא יכולים לקחת להפועל תל אביב. גם אם ירדת ליגה, דפי ההיסטוריה זה משהו שחקוק. מי שלא חווה את זה פעם אחת לא מסוגל להבין מה זה לקחת אליפות, לקחת פעמיים אליפות או לקחת שלוש פעמים אליפות. זה דברים שמעבר להבנה של האנשים".
על המעבר להפועל טבריה אחרי האליפות עם הפועל תל אביב: "אני עזבתי כיוון שלי בהסכם היה שדרוג, והם לא הסכימו. הגיע משה בובליל ז"ל, הספונסר של הפועל טבריה. גם שם זה היה עניין של ניהול. חודש לפני סיום הליגה הם השעו אותנו מהקבוצה. מטעמים כלכליים. אם אתה לא משחק, אתה לא יכול להשפיע. והם ירדו ליגה".
על המעבר להפועל באר שבע: "היו לי שנתיים מדהימות בבאר שבע, מאוד נהניתי בהן. באר שבע, עיר של כדורגל. היה אימון שאמרתי, אם אתה רוצה להצליח, תביא לי ארגז קולה, שים אותו באמצע המגרש, תעשה משחק על הרוחב. אמרתי, רק אני אשתה מהקולה הזאת. אם אני לא אשתה מהקולה הזאת, אני גומר אתכם. היה משחק אש. ניצחנו. ואז אמרתי להם, מה שאתה תעשה באימונים, זה מה שיהיה בשבת. האימונים מכתיבים את השבת".
על החזרה למכבי הרצליה והעלייה ההיסטורית לליגה הבכירה: "זה היה קשוח, שנתיים בבאר שבע. בהרצליה, אלי כהן, שאני מאוד הערכתי אותו אז ואני מעריך אותו גם היום, אמר לי: בוא, אנחנו עולים ליגה. ניסים כהן הגיע, והייתה קבוצה טובה. ראיתי את ההצלחה, ראיתי את ההישגיות, והשתלם לי גם מבחינה כלכלית. אז היה שווה".
על התחנה האחרונה בהפועל רמת גן: "באתי ביום חמישי בלילה. היה משחק בעפולה, הפסדנו 3:0. יום שני מגיע בוקסה. אספתי את החבר'ה ואמרתי להם: אני לא באתי לטייל פה. אני באתי לעלות ליגה. זו התחייבות שלי פה. מי שלא יהיה איתי, לא ישחק".
על האירוע המוזר מתקופתו בנבחרת תחת מיליינקו מיחיץ': "אני אספר את זה פעם ראשונה, אני לא סיפרתי את זה אף פעם. חזרנו לארץ, הלכתי לקחת חבילה מהדיוטי. היה תיק של מסמכים שהיה על העגלה. בוני שמר לי על התיק של המסמכים. הגעתי הביתה, לקחתי את התיק כמו שהוא, שמתי אותו ליד הדלת, כי זה יום חמישי, ובשבת אני טס. הגעתי לשדה התעופה בשבת, אין לי דרכון. מיחיץ' לא סלח לי על זה. וזה עלה לי. איך נעלם הדרכון? השיח הזה פתוח לניחוש".
על העבודה בארגון השחקנים והמהפכה שלדבריו הוביל שם: "אנחנו בעצם יצרנו ארגון ששינה את יחס המדינה לשחקן. ביטוח לאומי לא הכירו בשחקנים עד אז. רק ב-1991 הכירו בשחקני הכדורגל כשכירים. אחר כך, כשאנחנו נכנסנו לארגון, אני ואבי כהן ז"ל בשנת 2000, כבר שינו את הכול. עשיתי להם פנסיה, בניתי להם ביטוחים, בניתי להם את כל התיקים. היום הארגון לא קיים בכלל, כי הוא קיים על הנייר בהסתדרות. זה סוג של פיקציה, אבל הם לא עושים כלום. כל מה שהשגנו, הם היום חיים על זרי הדפנה שלנו".
על האכזבה מחיים רביבו ובוני גינצבורג סביב ארגון השחקנים: "כשאבי כהן נפטר וביקשנו מחיים רביבו שיבוא, אז חיים פעל לא בתום לב או בחוסר תום לב והתחיל איזה שהם תהליכים עם עופר עיני, התחיל לעשות איזשהו משהו מתחת לשולחן. ברור שאני כועס על בוני. דברים כאלה לא עושים. הם חיכו שאני לא אהיה בארץ. כשהייתי בחו"ל הם עשו את כל הדבר הזה כמו גניבה".
על המחלוקת סביב כספי סופרגול ומה שרצה לעשות איתם: "אני אמרתי להם, בואו אני בונה לכם את העתיד שלכם. אני לוקח את הכסף של סופרגול ומשקיע אותו בקרנות למען השחקן. שחקן שנכנס למצוקה כלכלית, בריאות, לימודים, שם חיפשתי להשקיע את הכסף, לבנות להם את העתיד. בוני, שהיה מאבות הקמת הארגון, בגלל אינטרסים כלכליים מכר את הארגון. מכר אותי, מכר את אבי, מכר את הארגון".
על שחקני הכדורגל כיום: "שחקני הכדורגל עשו את הטעות הכי גדולה. אין להם כלום. אני הייתי נוסע לכפרים ערביים להביא משכורות. לא ויתרתי להם. כיבדו אותי כי באתי ממקום אמיתי, כי באתי עם האמת שלי. אני תמיד טענתי שבכדי לקדם את הכדורגל בישראל, תביא זרים שתורמים לכדורגל. מי שהעלה את השכר של שחקנים זה בעלי הקבוצות, בגלל היצע וביקוש".
על מות חברו אבי כהן ז"ל: "הוא הגיע אלי העם קסדת החצי הזאת. אני רוכב על אופנועים כבדים, אני לא רוכב על טוסטוסים. אמרתי לו: בחיים אל תשים את הקסדה הזאת. יש לך קסדה מלאה, תשים את הקסדה המלאה. באותו יום אני לא ראיתי אותו. הוא נסע עם קסדת החצי הזאת, וזה מה שגמר אותו".
על השבוע הקשה שאחרי התאונה של כהן: "הטראומה והחוויה, וכל מה שחווינו באותו שבוע, היה כל כך עוצמתי. כולם שפטו את המשפחה אחר כך, אבל אי אפשר לשפוט. שישה אנשים חיכו לתרומה של אבי, אבל המשפחה לא עמדה בלחץ. ועשינו את הכבוד הכי גדול לאבי. כל פעם שאני בא לבית הקברות, אז אני הולך לבקר אותו. הוא נמצא המון בתוכי".
על המשחקים הגדולים שלו והעצה ששינתה את הדרך בה הוא משחק: "יש לי שני משחקים שקיבלתי ציון עשר. היה לי משחק אחד ענק בווטפורד, שיוסל'ה מרימוביץ' אמר לי: בחיים לא ראיתי הופעה כזו של שוער. אבי קאופמן אמר לי: אם היית מנסה, אולי היית מצליח. זה משהו שנכנס לי לחשיבה, ואמרתי: אתה חייב לקפוץ על כל כדור, גם אם אתה בטוח שהוא כבר בפנים".
ולסיום, על השחקן היחיד שבאמת הטריד אותו כשוער: "אני לא הייתי מוטרד מאף שחקן. אבל היה שחקן אחד, שקראו לו עודד מכנס, שידע לשים את הכדור איפה שהיד נגמרת. אז אתה לא יכול להגיע לכדור. בגלל זה הוא היה כזה שחקן גדול".
מה דעתך על הכתבה?