הגאון מכולם: גם בעוד מיליון שנה אנגליה לא תצליח לייצר כדורגלן כמו ליאו מסי

מעטים המקרים שבהם אדם קונה כרטיס לחצי גמר מונדיאל – במקרה הזה במיטב כספו – ויודע בדיוק מה הוא הולך לראות. ברמת הרגש, ברמת הכדורגל וגם בדרך ובעיתוי שבה נבנתה הדרמה. זו לא הצגת תיאטרון, זה משחק כדורגל ששלמה שרף ארז אותו פעם במשפט אחד: "הכל תלוי בשפיץ של הנעל". לאמור, אתה יכול לבנות מערכי משחק, לבחור שיטה וסגנון, ללמוד את היריבה, וגם להקשות עליה, ללמד את השחקנים שלך מאלף ועד תו כוריאוגרפיה של 90 דקות ועוד 9 זמן פציעות, לתת להם כל מחצית עירויים של תמיסת מלח 45 מ"ל, ובסוף התוצאה תיקבע על איזו טעות או הברקה, או במקרה של אתמול (רביעי) גאונות ומסורת. הרי אם מנטרלים את כל חובבי הפיש אנד צ'יפס, הקובנט גארדן והפיקדילי סירקוס ומשאירים עכברי כדורגל לדיון מעמיק, הם יגידו כמעט פה אחד ואולי אפילו במבטא של גארי ליניקר: "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף אנגליה לא מגיעה אפילו לגמר".

לא היה משחק עם מטען רגשי כמו זה של אתמול באטלנטה. מדובר כנראה בשני הקהלים הכי מרגשים שאפשר למצוא, הכי אותנטיים, הכי יצריים, כל אחד בדרכו שלו ועל פי הרגלי השתיה שלו. מדובר בשתי מסורות כדורגל מנוגדות: חוקי המשחק הומצאו באנגליה, ענף ספורט שהפך למקצוע, אבל הכדורגל עצמו הובא לשפך נהר הלה פלטה ומשני צדדיו עשו מהחוקים האלה כדורגל אמיתי לפני 100 שנה. מדובר בשתי אומות, בלי גבול משותף ואפילו בלי יבשת משותפת עם הסכסוך הפוליטי הכי דבילי שנוצר אי פעם, בוודאי אחרי המהפכה התעשיתיית. סכסוך, שגם יצר כל כך הרבה מפגשי כדורגל מלוכלכים, במיוחד במשחקי טורניר גמר הגביע העולמי, שכאמור, אי אפשר היה לרכז מנעד כזה של רגשות כמו זה שסביב המשחק הזה אתמול.

היה ברור שמי שינצח ישתגע ומי שיפסיד יבכה. זה לא בגלל המעמד – חצי גמר מונדיאל – זה בגלל המשתתפות בו.

לא היה משחק כל כך דל באירועים ליד השערים ובלגן, מכות ושריטות, ביניהם כמו במחצית הראשונה – 45 הדקות הכי גרועות במונדיאל – ואז 45+9 דקות הכי טובות שאפשר היה לבקש, שכללו כמובן גם אירוע קוסמי שעדיין לא מובן מאליו – הופעתו הלא טבעית של גדול הבועטים בכדור אי פעם.

שרשרת האירועים שיצרו את המופע הזה תוזמנו באופן מושלם לשעת ערב מאוחרת באירופה ושעת סיאסטה בחוף המזרחי של יבשת אמריקה. השער של גורדון, ואחריו הבליצקריג שהאנגלים כל כך מכירים משיעורי ההיסטוריה שלהם, והבונקר המפואר שהם בנו לעצמם לחצי שעה של מצור. אם לא השער של גורדון ספק אם ארגנטינה הייתה מתעוררת ופתאום מגלה שהיא קורצה מחומרים של אלופת עולם והיא אפילו מסוגלת לשחק ככזו. אחרי כל הטענות – מוצדקות בחלקן – שארגנטינה נהנתה ממסלול VIP בדרך לחצי הגמר (ואפשר אפילו לומר ביריבה הכי נוחה מהסמי פינאליסטיות), ושיפוט שערורייתי, היא הייתה סוף סוף צריכה לשחק כדורגל כדי להוכיח את עצמה. זו לא הייתה כף ורדה של שלב הנוקאאוט, אותה הם ניצחו בהארכה, ומצרים לה עשו מהפך בשמינית הגמר וגם לא שווייץ אותה ניצחו עם האדים האחרונים ברבע הגמר. מולה עמדה אנגליה, 60 שנה של רעש וצלצולים, שממש הייתה קרובה לגמר היסטורי, אבל נתקעה במלחמת חפירות שבה מעולם לא הצטיינה.

וזה היה בעיקר מפגש בין הווינר הגדול בהיסטוריה של המשחק ובין הלוזרית הגדולה בתולדותיו. גם אם ננסה לא נמצא אירוע שבו שחקן כדורגל בן 39 מתגבר בדקות האחרונות של המשחק השביעי בו הוא משתתף ב-29 יום (טוב, נגד ירדן הוא לא פתח, אבל איך הגיב סקאלוני כשנשאל מה אמר לו כשהכניס אותו: "אתה באמת שאלת את זה עכשיו?"), על שחקנים שרובם משחקים בליגה הטובה בעולם. אנחנו יכולים לומר את אותו דבר על דייגו מראדונה שניצח את אנגליה ב-1986 תוך ארבע דקות, אבל לא רק שאז הוא נעזר בידו כדי לכבוש שער מלוכלך, הוא עשה את הכל לבד, במופע סולו. אמש ליאו מסי ניצח משחק בזכות שני בישולים, וזה הרבה הרבה יותר קשה למצוא שני שחקנים אחרים שיהפכו את הגאונות שלך לכרטיס לגמר המונדיאל. ויכול להיות שבצפיפות שהייתה אמש ברחבה האנגלית, מסי יכול היה לשים את הכדורים שלו גם על שני שחקנים אחרים והם היו עושים מהם גול. אפילו לא היה צריך איזה סטיוארט פירס תורן כדי לעזור לו. מסי ניצח את אנגליה בשני בישולים. למנצח שיר מזמור.

אנגליה חשבה שהיא עשתה הכל נכון. הכדורגל שלה מבוסס על מה שנכון לעשות במשחק עם כישורים טכניים מוגבלים כמו שיש לרוב הכדורגלנים האנגלים – להניע את הכדור במהירות דרך האגפים ולהוציא כדורי רוחב כמו זה שגורדון עשה ממנו 0-1. וכשאין איכות באגפים, הם משתמשים בהגבהות. אנגליה עשתה מזה מסורת – כדורגל אנגלי – זה הכדורגל שנחשפנו לו ב"משחק השבוע" בשנות ה-70. על הכדורגל הזה נוצר מערכון "לה מרמור מאת פרלש", ככה אהבנו כדורגל, בלי לדעת שאפשר לשחק אותו הרבה יותר טוב, רק צריך חיבור ללוויין כדי להיווכח בזה. לא לחינם האנגלים – עם הליגה הקשה שלהם – לא מצליחים לזכות בתארים: בסוף המשחק לא נגמר על רגש ומסורת ו"היינו פה לפניכם", הוא מוכרע בכדורגל: שיטה, מערך, סגנון, כדורגלני על. חוץ מג'וד בילינגהאם שגם הוא מוגבל טכנית, האנגלים הולכים לאיבוד במשחקים כאלה. הארי קיין, סקורר מטורף, ירד אתמול לתחתית הקישור רק כדי לגעת בכדור, כי לא קיבל אותו.

גם בעוד מיליון שנה האנגלים לא יצליחו לייצר כדורגלן כמו ליאו מסי וגם אם היה להם פעם בסביבה גאון כדורגל כמו ג'ורג' בסט, הוא היה צפון אירי. גם בזה הם יצאו לוזרים.

ארגנטינה בגמר בניגוד לכל התחזיות ובזכות אדם מופלא אחד – עם 8 שערים ו-4 בישולים ב-7 משחקים במעמד הכי מרוכז וקשה שאפשר למצוא בענף הזה. 64 שנה מאז ברזיל 1962 לא זכתה נבחרת בשני מונדיאלים רצופים. מאז, רק בשלושה מקרים – מונדיאל 1990, 1998 ו-2022, הגיעה אלופת עולם לגמר כדי להגן על תארה ונוצחה. ארגנטינה מכירה את הסיפור של 1990. אז היה זה מראדונה. ואת הוויכוח האינסופי, מי גדול יותר – מסי או מראדונה – רק למסי תהיה את האפשרות, ביום ראשון, להכריע. אם ארגנטינה תזכה בתואר, בפעם השנייה ברציפות, מול ספרד שהיא נבחרת יותר שלמה ממנה, הוויכוח (שהוא מטופש יותר ממלחמת פוקלנד) הזה יוכרע.

המפגש הזה בין הקבוצה הכי טובה בעולם כרגע לבין הכדורגלן הכי טוב בעולם כרגע – ובכל זמן אחר נתון – מוליד משחק טריקי שלא מומלץ להמר עליו, אלא רק להמליח את הפופקורן ואולי לזרוק עליו קובייה של חמאה, ולקרר את הבירות. יכול להיות בכלל שתסמונת המשחק השמיני המיותר, תגרור את המשחק הזה להארכה ולסדרת פנדלים אינסופית, ויכול להיות שמהלך כדורגל אחד – נכון או גאוני, תלוי איזה ספרדית אתם מדברים – יכריע אותו.

אלופת העולם ודרום אמריקה מול אלופת אירופה; ספרד מול מסי שגדל בה; הכדורגל המושלם מול הכדורגלן המושלם – הגמר הקלאסי. מפגשי חצי הגמר היו רק המתאבן וכל 100 המשחקים לפניהם היו קדימון. בסוף ג'יאני אינפנטינו הבלתי נסבל עוד ייצא גאון שיצר כזה מונדיאל.

רק שגאון זו מילה שמותר להשתמש בה ולשייך אותה היום רק פעם אחת. לגאון מכולם.