עד אתמול בערב (שני), כשאנחנו, הישראלים, אמרנו "אירוע ספורט המוני בארץ", ככל הנראה שחשבנו על אותן תמונות מוכרות: שאגות בבלומפילד, דשא ירוק, פרקט בהיר, ענפים שזוכים לזרקורים אוטומטיים. אלא שאמש התמונות האלה קיבלו תפנית. במקום שערים, שלשות או שריקות פתיחה, במרכז היכל מנורה עמדה זירת לחימה.
אירוע GFN1 לא היה עוד קרב לחובבי הז'אנר. הוא היה הפעם הראשונה שבה ענפי הלחימה בישראל קיבלו הפקה, אולם וקהל בקנה מידה שלרוב שמור למשחקי כדורגל וכדורסל. אלפי אנשים, צעירים ומבוגרים, חובשי כיפה וכאלה שלא, נשים וגברים, חובבי לחימה ותיקים לצד מי שנכנסו לעולם הזה בפעם הראשונה, הגיעו לצפות ב-12 קרבות של לוחמים ישראלים מול יריבים מהעולם. ולא פחות חשוב: הם הגיעו להילחם יחד איתם.
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל בישראל זה רחוק מכך. במשך שנים התקיימו ענפי הלחימה בצד. היו לוחמים מצוינים, מועדונים והישגים, אבל לא הייתה תחושה שמדובר בענף שמסוגל להחזיק את היכל מנורה ולהפוך לערב שכל המדינה מדברת עליו. אתמול זה השתנה. כבר בקרבות הראשונים הורגש שהקהל לא הגיע כדי לשבת בשקט. כל כניסה של לוחם לוותה בדגלים, צעקות, קריאות "אל-אל ישראל" וטלפונים שלופים. גם מי שלא ידע להסביר את ההבדל בין קיקבוקס, איגרוף תאילנדי ו-MMA הבין היטב את הסיפור: ישראל מול העולם, וכמובן שהיציעים בחרו צד מהר מאוד.
הערב נערך, בין היתר, בחסות סיאם טורס, שבמהלכו הוענקה לרועי הראל חופשה זוגית בתאילנד לאחר שזכה בתחרות שנערכה באירוע. זה היה חיבור מתבקש למדינה שבה אמנויות הלחימה הן חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית והכניס לזירה עוד קצת מהצבע, הקצב והאנרגיה של תאילנד.
אמנם האדרנלין הגיע מיד, אבל הרגש נכנס לזירה בקרב השלישי. זוהר חיות הישראלי ניצח את ראדק סטאדלר הצ'כי. אחרי ההפסד הוא לקח את המיקרופון ואמר: "לפני הקרב הזה הייתי אתאיסט, באתי לישראל, לקחו אותי לירושלים והיום אני מאמין". הקהל הגיב בתשואות ללוחם הזר שהגיע להתמודד מול ישראלי, הפסיד ובמקום לעזוב את הזירה בשקט בחר לדבר בכנות מפתיעה.
ואז, אז הגיע "בית הגיבורים". שלושה קרבות ראווה בהשתתפות פצועי צה"ל. אנשים שנפצעו בקרבות, עברו ועודם עוברים תקופות שיקום ארוכות ונאלצו להכיר מחדש את גבולות הגוף שלהם, נכנסו לזירה מול אולם מלא. ברגע הזה כל הקהל קם על הרגליים. לא היה צורך בקריינות דרמטית או במוזיקה שתסביר מה מתרחש. לנו, הישראלים, הסיפור היה ברור: אנשים שכבר נלחמו על חייהם בחרו לעלות שוב לקרב. בין המשתתפים היו לוחמי גבעתי ופצועים ששרדו קרבות קשים. כל אחד מהם נשא סיפור אישי אחר, אבל לכולם היה גם סיפור משותף: הם נלחמו, נפצעו – ובחרו שלא לעצור שם, להיפך.
בהמשך עלתה נילי בלאק לקרב הנשים היחיד בערב. גם כאן היה קשה להתעלם מהמשמעות. בערב שנועד לסמן שינוי במעמדם של ענפי הלחימה בישראל, לוחמת ישראלית קיבלה מקום מרכזי על הבמה ולא שימשה כתוספת צדדית. היא נכנסה, נלחמה וניצחה. בלי צורך להסביר שמדובר ב"קרב נשים" כאילו הוא ענף בפני עצמו.
בקרב השמיני עילאי ברזילי לזירה אחרי שהצהיר מראש שהוא מגיע לנצח – ואז גם עמד במילה שלו. ככל שהקרב התקדם האנרגיה בהיכל רק עלתה, וברגע שהוכרז הניצחון שלו על לוקאס אלמיידה הברזילאי האולם פשוט התפוצץ. ואז הגיעו האחים גורדון.
כיבדי גורדון עלה לקרב העשירי ולא השאיר לקהל אפילו זמן לפתוח את המצלמה. בתוך פחות מדקה הוא שלח את היריב לרצפה בנוקאאוט חד. אחרי ערב ארוך ועמוס ברגעי שיא, גורדון הצליח לייצר את אחד הרגעים המטורפים ביותר – המחשה מדויקת לכך שקרב יכול להיבנות במשך חודשים ולהסתיים בתוך שניות. בקרב ה-11 נכנס רוח השם גורדון לזירה לצד הורים ומשפחות שכולות. עוד לפני תחילת הקרב היה ברור שמדובר ברגע טעון. הוא ניהל קרב צמוד, מותח ולא פשוט, ובסופו ניצח בהחלטת השופטים. הכבוד שניתן למשפחות לא הרגיש כמו קטע מעבר בין קרבות, אלא כחלק מהזהות של הערב כולו – ערב ישראלי מאוד, לטוב ולכאב.
את האירוע חתם אהבת השם גורדון בקרב המרכזי. הוא עלה לזירה לצלילי "עם ישראל חי", כשהקהל כבר עומד, מצלם וצועק. אחרי קרב מותח, מאוד, מול יריבו הברזילאי ג'ון לינקר הוא ניצח וסגר את הערב בדיוק כפי שכולנו קיווינו: עם ניצחון ישראלי כמעט גורף והיכל שלם שנשאר על הרגליים עד הרגע האחרון. אבל התוצאה האמיתית של הערב לא נמדדה רק במספר הניצחונות של הישראלים. היא נמדדה בכמות האסטרונומית של האנשים שהגיעו, ברעש מהיציעים ובתחושה שענף שהיה במשך שנים מחוץ למרכז קיבל לפתע מקום אמיתי בישראל. לא כהופעת חימום לענף אחר ולא כאטרקציה שולית, אלא כאירוע שמסוגל לעמוד בפני עצמו.
ברור שאירוע אחד לא הופך את ענפי הלחימה לכדורגל החדש של ישראל. כדי שזה יקרה נדרשים עוד אירועים, השקעה, חשיפה תקשורתית ובנייה של כוכבים נוספים שהקהל יכיר גם מחוץ לזירה. אבל אתמול נעשה הצעד הראשון, והוא היה גדול, רועש ומלא באלפי אנשים. עד אתמול, אירוע ספורט המוני בישראל נראה כמעט תמיד אותו הדבר. מהיום, כבר אי אפשר לומר את זה.
מה דעתך על הכתבה?