הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. לכבוד הפרק ה-55 התארח אורי סלימן – המגן הימני המזוהה עם דור הזהב של מכבי תל אביב בשנות ה־70, מי שהיה חלק מהקבוצה הגדולה שזכתה בדאבל ההיסטורי ב־1979. סלימן חזר לילדות בתל אביב, לרגע שבו נאלץ לבחור בין כדורגל לכדורסל, לעלייה לבוגרים לצד כוכבי העבר של המועדון, ולדרך שבה הפך משחקן צעיר בקבוצת הנוער לאחד השחקנים המזוהים ביותר עם הצהובים.
צפו בפרק ה-55 של "מחצית בשכונה"
סלימן סיפר על השנים שבהן הכדורגל היה חלק בלתי נפרד מהחיים ברחוב, על השינוי שעבר מקשר למגן, על הכינוי "בדואי" שקיבל בזכות היכולת לרוץ ללא הפסקה, ועל הרגע שבו הבין שהוא מסוגל להתמודד עם הגדולים ביותר. הוא נזכר בעבודה לצד יצחק שניאור, שהעניק לו חופש התקפי והפך אותו משחקן שמירה בלבד לשחקן שמשפיע על המשחק בשני צדי המגרש.
על הבחירה בין כדורגל לכדורסל: "גדלתי במכבי תל אביב, שיחקתי כדורגל בילדים. הגעתי לנערים, לפני משחק כדורגל פתאום אבא שלי מגיע, אין כדורגל, תופס אותי באוזן ואומר לי: בוא הביתה. אז הלכתי לשחק כדורסל באותה שנה".
סלימן סיפר כי למרות המעבר הזמני לכדורסל, הלב שלו נשאר בכדורגל: "בשבתות היו באים לקרוא לי חבר'ה, בוא הולכים לשחק. לפעמים הייתי יורד מהמרפסת שאבא שלי לא ירגיש. בסוף הרצון גבר על הכול. ברגע שאבא שלי ידע שאני שחקן כזה, הוא אמר לי: אם נהיית שחקן, הכול בסדר".
על ילדות ברחובות תל אביב והכושר שהפך לסימן ההיכר שלו: "היום הילדים לא משחקים ברחוב את המשחקים ששיחקנו. אין כדורגל רחוב. היינו משחקים בין כניסה לבית אחד לכניסה של הבית השני, אלה היו השערים. השכנים היו צועקים ומקללים, אבל לא היינו מפסיקים".
סלימן סיפר שהאהבה למשחקים בשכונה בנתה אצלו את היכולת הפיזית: "כל היום הייתי משחק כדורגל, שום דבר לא עניין אותנו. כנראה משם הייתה לי התכונה הזאת. היה לי כושר גופני טוב, רק שאף אחד לא ידע את זה". על המעבר מעמדת הקשר לעמדת המגן: "התחלתי כקשר בכלל, יחד עם גיורא שפיגל ומשה עסיס. אחר כך יצחק שניאור שינה לי את התפקיד למגן. הוא שינה לכולם את התפקידים – רוני לוריא הפך לבלם, יעקב קרקו בלם".
על הכינוי "בדואי" ביציעים: "הכינוי שלי היה 'בדואי', בגלל שהייתי רץ הרבה. אנשים חושבים שזה גנטי, אבל גדלתי בתל אביב וכל היום היינו משחקים כדורגל ורצים".
על העלייה לבוגרים והעבודה עם שניאור: "הוא עשה לי אפגרייד. כשעליתי לבוגרים אמרו לי לשמור אישית, אבל הוא נתן לי לשמור שחקן ולצאת לתקוף. היו שחקנים שלא רצו הרבה, וכשיצאתי קדימה עם הכדור זה פינה מקום לאחרים". סלימן נזכר בתחושה של לשחק לצד כוכבי נבחרת ישראל ממונדיאל 1970: "להיות ילד שעלה מהבוגרים ולהיות עם כל האנשים האלה – זו הייתה הגשמת חלום. מה אני אגיד לך, זה היה מעבר למה שדמיינתי".
על שער הבכורה והתחלת הדרך במכבי תל אביב, סלימן נזכר ברגע שבו כבש את שערו הראשון בקריירה, במשחק מול הפועל פתח תקווה: "באתי עם איזה 25 מטר, הכדור התגלגל, דרדלה. צביקה רוזן אומר לי: אורי, למה אתה לא בועט? אני מסתכל עליו ואומר לו: צביקה, מה אני עושה? הוא אומר לי: יופי, גול. אפילו לא ראיתי את הגול".
אחד הרגעים הדרמטיים שאליהם חזר סלימן היה עזיבתו של שפיגל, שהיה אחד הסמלים הגדולים של מכבי תל אביב באותה תקופה: "שוק, שוק על הירח. קיבלנו הלם. זה בא לפני דרבי בדיוק. אתה אומר לעצמך: 'השחקן הכי טוב שלנו איננו, מה עושים?' גיורא היה סמל במכבי. הוא, צביקה רוזן ועוד כמה שחקנים היו עמוד השדרה של הקבוצה הזאת. כשגיורא הלך היה קשה, לקח לנו הרבה שנים להתאושש מזה".
סלימן סיפר על עונת 1973/74, שבה הפך לאחד השחקנים הבולטים במכבי: "הבקעתי עשרה שערים ושבעה בישולים. שיחקתי קדמי אצל יצחק שניאור. אנשים אמרו: מי זה הבחור הזה, מאיפה הוא הגיע פתאום?" על שער הדרבי המפורסם מול הפועל תל אביב: "הייתי מחליף, פצוע, ואני אומר לשניאור: תן לי להיכנס, אני אתן את הגול. סמוך עליי. נכנסתי, נגיעה ראשונה בכדור, טלבי מבשל לי ואני שם גול". סלימן תיאר את הרגע כחלום של כל ילד שאוהד מכבי: "להבקיע גול בדרבי, לאוהד מכבי תל אביב מילדות, זה כאילו זהו. הייתי באוויר, לא הייתי בהכרה".
סלימן חזר גם לעונת 1975/76 ולתהליך בניית הקבוצה הגדולה של הצהובים: "זו הייתה עונה משוגעת. אבל זו העונה שבנתה את מכבי תל אביב, כי אז העלו חמישה שחקנים צעירים כמו אבי כהן". לדבריו, הצעירים שעלו אז הפכו בהמשך לשלד של הקבוצה שזכתה בדאבל: "אבי כהן, אלון קפלן, בני טבק, משה גולדנברג ויהודה גרגיר – אלה היו שחקנים בני 19, 19 וחצי. זה היה השלד שלקח את הדאבל ואת האליפות של 1979".
על עונת הדאבל והפתיחה המושלמת: "17 משחקים בלי הפסד. באמת בנו קבוצה טובה. היה לנו מזל שהיה לנו את בני טבק וויקי פרץ, שני תותחי על". סלימן סיפר על האופי של אותה קבוצה: "לא היינו כוכבים במובן הזה, אבל מאיר נמני ואני היינו שחקנים שכל מה שאתה צריך לעשות במגרש היינו עושים – לתת גול, לבשל גול, לחלץ כדור".
על מותו של מנהל הקבוצה המיתולוגי חיים ליבוביץ', דמות שהייתה הרבה מעבר לאיש מקצוע עבור שחקני מכבי: "לייבו היה יותר מאבא ואמא. אני אומר לך, יותר מאבא, יותר מאמא, הכול הוא היה שלנו. עד היום אנחנו חושבים עליו". סלימן סיפר על הקשר המיוחד עם ליבוביץ': "אם היה קורה משהו, הייתי מתקשר אליו באחת בלילה והוא היה עונה. הוא היה מסדר לך עבודה, עוזר לך עם כסף, עושה הכול בשביל השחקנים". לדבריו, האובדן של ליבוביץ' השפיע עמוקות על המועדון: "אני לא אומר שכל ה-13 שנה בלי אליפות היו בגלל מותו, אבל לפחות השנתיים-שלוש שאחרי זה אני חושב שזו אחת הסיבות שלא היה אותו דבר".
סלימן הבהיר כי העזיבה הראשונה שלו מהמועדון והמעבר למכבי פתח תקוה הייתה החלטה שלו: "לא נפרדו ממני, אני נפרדתי מהם. רציתי להרוויח יותר כסף". הוא סיפר על האהבה למועדון לצד המציאות הכלכלית: "מכבי סידרו לי עבודה וסידרו לי הרבה דברים בחיים, אבל הרבה כסף לא הרווחתי שם. הגיעה הצעה טובה ממכבי פתח תקווה והחלטתי לעבור".
אחד הסיפורים המעניינים ביותר שסלימן חשף בפרק היה הסיבה לכך שרשם רק הופעה אחת במדי נבחרת ישראל. לדבריו, בתקופתו כדורגל עדיין לא היה מקצוע שמאפשר להתפרנס ממנו בלבד: "בדיוק באותה עונה מכבי תל אביב סידרו לי לעבוד בידיעות אחרונות, קו של הפצת עיתונים. הייתי הראשון מכל השחקנים שהלכו לעבוד שם. היו אימוני בוקר בנבחרת, ואני הייתי מבריז מהאימון, הולך לעבוד, חוזר, כאילו אף אחד לא הרגיש".
סלימן סיפר כי כאשר עוזר המאמן אמציה לבקוביץ' גילה את הסיבה להיעדרויות, הוא נאלץ לקבל החלטה קשה: "בא אליי ואומר לי: אורי, איפה היית באימון בוקר? רצינו את הרגל שלך בהרכב. אמרתי לו: אני עובד בידיעות אחרונות. אני לא חושב שאני אוותר על זה, כי יש פה פרנסה".
לדבריו, הוא לא הצטער על הבחירה: "יכולתי להמשיך בנבחרת, אבל זה היה הקו שלי. אם היום היינו משחקים בסכומים שהיינו מרוויחים, אני מאמין שביכולת שהייתה לי הייתי מרוויח מספיק כסף כדי לא לעבוד. אבל אז זה לא היה ככה". הוא סיפר על התקופה הקשה שבה שילב בין כדורגל לעבודה: "הייתי עובד שלוש עבודות – בידיעות אחרונות, בבנק הפועלים והייתי גם מאמן בבנק הפועלים, והולך לשחק ולאמן. קם בשתיים בלילה וחוזר בשבע בערב. 15 שנה".
למרות הפרידות והמעברים, סלימן הדגיש שהקשר עם מכבי תל אביב נשאר עמוק: "אני חולה על מכבי, אבל בגבול ההיגיון. מכבי מתקשרים אליי, מכבדים אותי, נותנים לי להגיע למשחקים. בדברים האלה לא היה ולא יהיה כמוהם". לדבריו, אחד הדברים החשובים ביותר במועדון הוא החיבור לשחקנים ישראלים: "כשיש שחקנים ישראלים שהם דומיננטיים, הקבוצה נראית הרבה יותר טוב. כשאין שחקנים ישראלים משמעותיים, מכבי בבעיה".
סלימן התייחס לשינויים שחלים בכדורגל של היום לעומת העבר: "היום הכול מסחרי. יש יותר חשיפה, על כל פיפס קטן מצייצים וכותבים. בתקופה שלי, דברים היו מתנהלים בשקט ועוברים".
סלימן נשאל על משחקו הכי גדול בקריירה והוא התקשה לבחור, אבל הצביע על שני משחקים שנחרטו בזיכרונו: "היה לי משחק נגד מכבי נתניה בבלומפילד בעונת הדאבל. ניצחנו 1:4, בישלתי שם שניים או שלושה שערים, קיבלתי ציון שמונה. היו שם כל הכוכבים הגדולים – מוטל'ה, מכנס וכל השחקנים הגדולים". המשחק השני היה באירופה: "היה לי משחק בשווייץ נגד פ.צ.ציריך. ניצחנו 0:3, בישלתי שני שערים. צ'ייקובסקי בא אלי אחרי המשחק, טפח לי על השכם, ובשבילי זה היה וואו".
על השחקן הכי טוב ששיחק איתו: "אני אגיד ויקי פרץ. מה אני אגיד לך? ויקי היה שחקן אדיר. גם גיורא שפיגל היה משהו מיוחד, אבל ויקי מבחינתי היה משהו אחר".
סלימן גם נזכר בשחקן שאיתו היה לו הכי קשה להתמודד: "השחקן הכי טוב ששיחקתי נגדו היה הכוכב הסקוטי ג'ון רוברטסון. אני לא מתבייש להגיד את זה, זה שחקן ברמה עולמית, זה היה בערב הכתרת שחקן העונה ולי קראו שחיין העונה". לדבריו, ההתמודדות מולו הייתה כמעט בלתי אפשרית: "הוא היה גבוה, חזק, עם צעד של מטר וחצי. אתה חושב שאתה לוקח את הכדור, ואז הוא מקפיץ אותו מעליך וממשיך. איזה שחקן".
בסיום הריאיון חזר סלימן למה שהניע אותו לאורך כל הקריירה והיא האהבה לכדורגל: "היו הרבה אכזבות, אבל אתה מסתכל אחורה בהערכה גדולה. זה המקצוע הכי טוב בעולם – לקום בבוקר, לעלות על דשא ירוק ולבעוט בכדור. אם אני יכול להגיד משהו לשחקנים – אל תוותרו על אף יום כשחקני כדורגל".
מה דעתך על הכתבה?