הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. לכבוד הפרק ה-56 התארח שופט העבר הבינלאומי אלון יפת, שמכהן מזה כשנה כמשבץ השופטים. יפת, שהחל לשפוט בליגת העל בגיל 24 לצד אגדות שיפוט דוגמת יצחק בן יצחק, חזר לקריירה בת 22 שנה כשופט הבכיר בדור האחרון, סיפר על ילדותו כאוהד שרוף של מכבי נתניה ואחיינו של דוד לביא, על הידע העצום בכדורגל, ועל הדרך שבה ויתר על קריירה אפשרית כעיתונאי ספורט אחרי שנענה למודעה בבית הספר לקורס שיפוט – רק משום שהבטיחה כניסה חינם למשחקי הליגה.
צפו בפרק ה-56 של "מחצית בשכונה"
יפת סיפר על תחילת דרכו בליגה ג', המשחק האלים באזור השרון שבעקבותיו דרש לעלות למסגרת הארצית, זלמן ברקו שטיפח אותו, הדרך המשותפת עם אסף קינן והקפיצה בגיל 32 לשופט בינלאומי אחרי חצי גמר יורו נערים עד גיל 16. הוא הסביר מדוע קשה לשופט ישראלי להתקדם באירופה בגלל מעמד הכדורגל הישראלי ולא בהכרח רמת השיפוט, חזר למשחק האליפות של הפועל ת"א ב-2010, לשער שאישר לברק יצחקי אחרי התייעצות עם ניסן דוידי, לשני המשחקים של בית"ר ירושלים שהפסיק בטדי, להרחקת רוברטו קרלוס, לארבע ההרחקות של ברק יצחקי, ליכולת להודות בטעויות — וגם למה שהיה עושה במקום רועי ריינשרייבר בדרבי שפוצץ ב-2014 אחרי פריצת פואד למגרש והעימות עם ערן זהבי.
על ילדותו כאוהד מכבי נתניה: "אצלי האהדה הייתה קודם כל של דוד שלי. דוד שלי היה שחקן מכבי נתניה הגדולה, דוד לביא. משם התחילה כל האהבה שלי לקבוצה. הייתי הולך בתור ילד אחריו, נכנס איתו, רואה את הקופסה הרבה פעמים, ואפילו זכיתי בסוף הקריירה שלי לשפוט פעם אחת בקופסה".
על האווירה בקופסה בשנות ה-80: "אלה היו תקופות אחרות. הייתי הולך עם הדודים שלי לפני המשחקים, יושבים בעיר, בבתי קפה, נהנים שעתיים או שלוש שעות, ואז הולכים בתהלוכה למגרש, דרך השוק. כל האווירה מסביב הייתה כיף לא נורמלי".
על הדרך שבה הגיע לשיפוט: "בכיתה י"א הגיעו לבית הספר ושמו שלט של הזמנה לקורס שופטי כדורגל. היה כתוב שמי שמסיים את הקורס מקבל תעודת שופט, ומה נותנת תעודת שופט? כניסה חינם לכל מגרשי הכדורגל בארץ. ככה יכולתי לראות את מכבי נתניה. ככה התחלתי".
על הקריירה שכמעט לקחה אותו לעיתונות: "באתי לראות כדורגל. הייתי בן אדם שמאוד אהב כדורגל, הייתי גם דוקטור לכדורגל. אם היית שואל אותי בגיל 10, 11, 12, הייתי יודע הכול. אבא שלי היה בטוח שאני הולך להיות עיתונאי בכלל, אבל בסוף הפכתי להיות שופט".
על זלמן ברקו, האיש שגידל אותו: "היה לי מישהו אחד שגידל אותי, שבזכותו אני שופט – זלמן ברקו. ממנו למדתי איך לנהל משחקים, איך לדבר עם שחקנים, איך לחבר את השחקנים אליך. הוא גידל אותי כל הדרך, עקב אחריי ועשה לי ביקורות כל הזמן".
על תחילת הדרך בליגה ג': "אני זוכר משחק בפרדס חנה בליגה ג', ששלחו עליי מכתבים וסיפרו עליי סיפורים. אמרתי לעצמי: אלוהים, לאן הגעתי? באתי ילד בן 18 לשפוט משחקים, ומתחילים לספר עליך כל כך הרבה סיפורים. אחרי משחק כזה אמרתי למנהל האזור: 'או שאתה מעלה אותי למסגרת הארצית, או שתיתן לי לשפוט ילדים ונערים'. בליגה ג' זה ממש מערב פרוע".
על המשחק הראשון בליגת העל: "בטח שאני זוכר. טדי, הפועל ירושלים נגד מכבי הרצליה. עוד לפני שהגביהו את היציעים, ישבו למטה, מלא אנשים. הרבה מאוד שנים הייתי השופט הכי צעיר בליגה, והרבה מאוד שנים הייתי השופט הכי וותיק בליגה".
על המפגש עם יצחק בן יצחק ושופטי הדור הישן: "אני לא אשכח את יצחק בן יצחק במבחן הראשון שלי. אתה רואה אותו ופשוט משתחרר אליו. הוא שם נעליים, ואני ילד, לא מבין כלום, רק משתדל לרוץ אחריו. אלה זיכרונות שאני עוד היום זוכר".
על הביקורת שקיבל מאברהם קליין בתחילת הדרך: "במשחק הראשון שלי בליגה הלאומית, מכבי חיפה נגד ראשון לציון בקריית אליעזר, אחרי חצי שעה כבר נגמר לי הכוח. בסוף המשחק אברהם קליין נכנס לחדר ההלבשה ואמר לי: 'מי העלה אותך על הדשא? אתה לא יודע לרוץ בכלל'. הוא אמר לי לקחת חבל, לקפוץ כמה חודשים, ורק אז לחזור לשפוט".
על הדרך המשותפת עם אסף קינן: "אנחנו חברים עד היום. המשחק הראשון של אסף, הוא היה עוזר שלי בהרצליה. עברנו כל כך הרבה דברים ביחד. אני יותר הצלחתי באירופה בסופו של דבר, אבל אסף, מבחינת השיפוט בארץ, היה יכול להיות השופט הישראלי הכי מתאים לאירופה. מלחמה בינינו לא הייתה".
על הקושי של שופט ישראלי לפרוץ באירופה: "השופטים שלנו לא פחות טובים מהרבה שופטים באירופה, אפילו יותר טובים מהרבה מהם. אבל כשאתה מגיע כשופט ישראלי, אנחנו לא כל כך נחשבים. הקבוצות שלנו לא הגיעו רחוק, השחקנים שלנו לא הגיעו רחוק, אז יעדיפו שופט מאיטליה, ספרד, צרפת או אנגליה".
על המשחק שהקפיץ אותו קדימה: "קפיצה גדולה שלי הייתה כששפטתי חצי גמר אליפות אירופה עד גיל 16 באנגליה, ספרד נגד קרואטיה. זו הייתה הנבחרת של פרננדו טורס ואנדרס אינייסטה. ראו אותי שני חברי וועדת השיפוט של אופ"א, ובזכות זה הצלחתי לקפוץ. ברגע שאתה קופץ, כולם כבר רואים אותך".
על משחקו הראשון בליגת האלופות: "שפטתי קלאב ברוז' נגד ראפיד וינה. זה כיף לא נורמלי. מבחינה מקצועית זה הטופ שאתה יכול להגיע אליו. פתאום ילד ישראלי מגיע לרמות האלה, לשמוע את ההמנון של הצ'מפיונס, להיכנס, לראות את הדברים האלה – יש משהו יותר טוב מזה?"
על ההרחקה המפורסמת של רוברטו קרלוס: "הוא לא הכניס לי כתף. הוא בא בכל הכוח וכמעט פיצץ אותי. ברגע האמת זה לא היה כזה קשה, זה היה אוטומט. אתה רואה בן אדם שבא, כביכול רוצה לפגוע בך, ולא נעצר אלא פוגע בך. אתה לא חושב הרבה. אם תתחיל לחשוב, לא תוציא".
על תפקיד השופט: "הצלחה של שופט היא שבסופו של דבר לא מדברים עליו. אבל זה לא יגרום לי לא לעשות משהו אם אני צריך לעשות אותו, גם אם ידברו על זה מאה שנה. שמו אותי במקום הזה כדי לקבל החלטות שאף אחד לא אוהב. אם אתה לא מסוגל לקבל החלטות כאלה, זה לא המקום שלך".
על ההכנה שלו למשחקים: "לא יכולת להפתיע אותי במשחק. הכרתי את כל השחקנים אחד לאחד: מי עונה לי, מי לא עונה לי, מי מדבר איתי, מי עושה גליץ', מי נופל, מי קופץ. היו לי דפים כתובים לפני משחקים, כל אחד מה עושה. הייתי רואה קליפים, קבוצות ומשחקים".
על הדמות שלו במגרש: "כשאתה במגרש אתה לא שומע כלום, אבל אתה צריך לדעת לעבוד על עצמך. הייתי פוקר פייס. כמו שאתה מכיר אותי בחוץ, במגרש הייתי אישיות אחרת לגמרי. איך שהייתי נכנס למגרש, הייתי מתהפך לגמרי והייתי ממש בתוך המשחק".
על הקהל והשירים: "כשאתה במגרש אתה שומע את השירים, ולפעמים הייתי ממש שר את השירים איתם. הכרתי את השירים של כל הקבוצות. גם אם לא הבנתי את המילים בהתחלה, הייתי מבקש מהעוזרים שלי שיתרגמו ויסבירו לי. אתה בא גם ליהנות מהמשחק".
על "חוק ההיגיון": "השתמשתי הרבה בחוק ההיגיון. אתה צריך לשמור על החוקים, אבל גם להבין מה קורה. לפעמים אתה שורק פה ושורק שם כי אתה יודע לאן זה מתפתח, ועדיף לעצור את זה לפני שזה יהיה גרוע יותר. אבל אם שחקן פוגע בך, אם זה צהוב שני, נבדל או פנדל – שם אין חוק היגיון".
על ה-VAR: "גם השופטים לא אוהבים החלטות על מילימטר, אבל ברגע שהכניסו את הטכנולוגיה, אתה חייב להשתמש בה. אני חושב שה-VAR עוזר לשופטים, מי שיודע להשתמש בו נכון. יש הרבה דברים שצריך לשפר, ובעיקר לעשות את זה הרבה יותר מהר".
על משחק האליפות של הפועל תל אביב ב-2010: "רק כשסיימתי את המשחק, הבנתי מה המשחק הזה. כשאתה בפנים, אתה לא מרגיש מה קורה בחוץ. היה כרטיס אדום, שער, פנדל, עוד אדום, לחץ משני הכיוונים, ובסוף גם השער בתוספת הזמן. זה היה טירוף".
על אישור השער של ברק יצחקי אחרי ההתייעצות עם ניסן דוידי: "לא היינו בטוחים אם הכדור עבר את הקו. עמדנו שם שתי דקות או שתיים וחצי. הסתכלנו על הקהל של הפועל תל אביב מאחורי השער, שהיה בשקט, ועל הקהל של בית"ר שהתחיל לרדת לכיוון המגרש. לפעמים אתה צריך הימור בחיים".
על היכולת להודות בטעויות: "טעיתי בכל משחק. מה, אספר סיפורים שלא טעיתי? הכול משודר בשידור ישיר, כולם רואים, השחקנים מבינים. כשבחרתי להיות שופט, ידעתי שאני אטעה מיליון פעם. הרבה פעמים הודיתי בטעויות, גם מול המצלמות".
על האומץ שלו כשופט: "לא החלטתי אף פעם שאני אמיץ. אני פשוט לא עושה חשבון. אם אני מאמין במשהו, אני אלך איתו. זה פגע בי בהרבה מקומות, אבל אין אצלי דבר כזה שישברו אותי. אם צריך לעשות משהו, הייתי עושה. ואם טעיתי, אני אתמודד גם עם הטעות".
על הפסקת המשחק בטדי בגלל הפסקת החשמל: "הפסקת חשמל זו הפסקת חשמל. לא היה חשמל בכלל, לא יכול להיות משחק. המשחק מול מכבי חיפה היה המשחק הכי גדול ששפטתי בחיים שלי. שבע דקות של טירוף שלא היה לי בחיים במשחק, ופתאום כמו בסרט – חושך".
על המשחק הנוסף שהפסיק בטדי בגלל פריצת אוהדים: "אי אפשר היה לשחק. חיכינו עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות, ניסינו עוד פעם, ושוב אנשים קפצו פנימה. מה אתה רוצה שאעשה? פרצו למגרש, אי אפשר לחדש את המשחק. מאז יש חוק שרשום על שמי: עשר נקודות ועבירה פלילית למי שיורד לדשא".
על הדרבי שפוצץ ב-2014 בעקבות פריצת פואד למגרש והעימות עם ערן זהבי: "אני לא הייתי מרחיק את ערן זהבי. אני חושב שגם רועי ריינשרייבר, אם אותו אירוע היה קורה היום, לא היה מרחיק אותו. כשאתה שופט במשחק, זה לא כמו לשבת למעלה ביציע. מה רועי ראה מול העיניים? שחקן פוגע באוהד. בדיעבד קל לדבר".
על המשחק שלדעתו היה צריך להפסיק: "עד היום אני חושב שלפי דעתי הייתי צריך להפסיק את הפועל תל אביב נגד בית"ר ירושלים, עם רימון ההלם שזרקו למגרש. כשאתה במגרש אתה לא מבין מה קורה בדברים האלה. אתה הולך הביתה ומבין: זה רימון הלם, למה אתה נשאר בכלל במגרש?"
על השחקן שהרחיק הכי הרבה: "ארבע פעמים את ברק יצחקי, והוא החבר שלי הכי טוב. אחלה בן אדם. יצא לי כמה פעמים להרחיק אותו: פעם אחת בצהוב שני, פעם אחת במשחק של 2010, ועוד פעם אחת בנתניה. קרה לי. גם אני מתבאס מזה".
על השחקנים הגדולים ששפט: "הכי טוב זה ששפטתי את כריסטיאנו רונאלדו. גם את רונאלדו השני שפטתי, גם את ריבאלדו. מה אני אגיד? אחד אומר רונאלדו, השני אומר מסי, הם רבים ביניהם ושואלים אותי מה אני אומר. אני לא מבין בכדורגל".
על השחקן הכי חכם ששפט: "יוסי אבוקסיס. שום דבר לא קרה סתם. הוא היה גאון. הוא ידע מתי לעמוד על הכדור, מתי לשלוח שחקן שיעמוד על הכדור, מתי אפשר לחדש משחק ומתי לא. הוא היה היחיד שידע לקרוא הרבה מאוד ממה שאני חושב".
על שחקנים בעייתיים: "הייתי מטפל בהם לפני המשחק. אם אני יודע ששחקן בא לקטנות מאחורה, אני בא אליו ואומר לו: עזוב אותך, שבוע הבא תעשה מה שאתה רוצה, היום אל תתעסק. השחקנים החכמים מבינים כשאתה יודע בדיוק מה הם עושים".
על המשחק הגדול ביותר מבחינת מעמד: "אנפילד. להיכנס לאנפילד זה מטורף. הייתי בכושר טוב, רצתי טוב, אוויר טוב, קהל, גולים. כיף לא נורמלי. את You'll Never Walk Alone אתה שומע בחדר ההלבשה, לא מהמגרש".
על כך שלא הגיע למונדיאל: "הגעתי הכי גבוה שיכולתי. כנראה לא הייתי מספיק טוב בשביל להגיע לשם. אוראל גרינפלד שפט יותר ממני משחקים, וגם הוא לא הגיע למונדיאל. זה לא כזה קל להגיע למקום הזה".
על הסגנון הנכון לשופט: "צריך שילוב. אתה לא יכול להסביר כל הזמן, כי זה לא מעניין את האנשים. משפט אחד, תלך. זו לא שיחה בין שחקן לשופט. מצד שני, אנחנו בני אדם וצריך להסביר כשצריך. תמיד לכבד את כולם. אני תמיד אומר לשופטים: חייכו, זה לא עולה כסף".
ולסיום, על תפקידו כמשבץ השופטים: "חשבתי שהגיע הזמן שלי לחזור לאיגוד ולהביא את מה שאני חושב ומה שאני מאמין בו, את סגנון השיפוט שלי, ולעזור לשופטים להיות קצת יותר טובים. לא יאהבו אותנו, אבל צריך לעשות את הדברים באחידות, לייצר אמינות ואמון. ה-VAR יכול מאוד לעזור, רק צריך לדעת להשתמש בו בצורה נכונה יותר".
מה דעתך על הכתבה?