הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. לכבוד הפרק ה-57 התארח עודד מכנס, מגדולי החלוצים בתולדות הכדורגל הישראלי ואחד הסמלים הגדולים של מכבי נתניה. מכנס, שהיה במשך שנים ארוכות מלך שערי הליגה הבכירה בכל הזמנים, זכה בארבע אליפויות, גביע המדינה, סיים בארבע עונות כמלך השערים וזכה שלוש פעמים בתואר כדורגלן העונה.
צפו בפרק ה-57 של "מחצית בשכונה"
על כך שלא ידע במשך שנים שהיה מלך שערי הליגה הבכירה בכל הזמנים: "זה ממש אבסורד. בתוקף תפקידי להבקיע שערים, עשיתי כמה שיכולתי וכמה שיותר טוב. הלך לי לא רע בקטע הזה, עד שיום אחד התקשרת אליי ואמרת לי שעומדים לעבור אותי. אצלנו, עד שלא פתחת את זה והודעת לאנשים, אף אחד לא ידע. היום העסק מסודר, יודעים מי יכול להגיע ומי יכול לעבור".
על השורשים המשפחתיים: "גם נתניה, העיר, קרויה בזכותו של גד מכנס. הוא נסע לארצות הברית ב-1928 והשיג את נתן שטראוס, שתרם כסף. יש עוד בנתניה שיכון מכנס, ויש רחוב גב"ע".
על אביו אריה מכנס: "לא יכולתי לזכות לראות אותו משחק. אנחנו נולדנו בשנת 1956, ואבא פרש בשנת 1954. כל התקופה ששיחקתי, מה שאמרו לי זה שאם אצליח להגיע לרמה של אבא שלי, זה יהיה פנטסטי. אבא היה מאמן שלי ושל גדי בגיל ילדים ובגיל נערים, וזכינו בכל התארים האפשריים".
על אחיו התאום גדי: "קנאה לא הייתה אף פעם. כשאבא שלי היה מאמן, גדי שיחק חלוץ. שנינו היינו החלוצים הקדמיים, ואני הייתי מבקיע בין 40 ל-60 גולים בעונה, וגדי היה מבקיע בין 40 ל-60 גולים בעונה. כשהגענו לנוער, שמוליק פרלמן אמר לגדי שהוא לא משחק יותר חלוץ, אלא קשר אחורי או מגן ימני. אני המשכתי חלוץ, וגדי המשיך בתפקיד שיועד לו".
על היחסים בין השניים: "חיינו ארבעה ילדים בחדר אחד, בבית קטן, וכל ערב אחרי משחק היינו מדברים ושואלים אחד את השני איך היה לו המשחק. גדי מאוד שמח שהבקעתי שערים, ואני מאוד שמחתי כשגדי הבקיע. הוא הצליח בזכות עצמו, תפס מקום בהרכב, הגיע לנבחרת והייתה לו קריירה מפוארת מאוד".
על העלייה לבוגרים בגיל 16: "זה לזכותו של אריה רדלר. עד היום מאמנים במדינת ישראל מפחדים להעלות שחקני נוער צעירים מוכשרים. בשביל מה מועדונים מחזיקים מחלקות נוער? בשביל לגדל שחקנים מוכשרים. רדלר, כבר בשנות ה-70, ראה שחקנים מוכשרים בנוער, העלה אותנו לבוגרים ונתן לנו לשחק בהרכב הראשון. זה נתן לנו המון ביטחון".
על מכבי נתניה שנבנתה סביב הצעירים: "היינו שחקני הרכב, ידענו שאנחנו עולים ומשחקים וידענו מה היכולת שלנו. כשעוקבים אחרי הקריירה שלי רואים שהגולים שלי היו גולים מאוד חשובים, אפילו כאלה שהכריעו אליפות. רדלר בנה למכבי נתניה קבוצה לשבע-שמונה שנים".
על ההשתלבות לצד כוכבי האליפות הראשונה שלו: "הייתי עם ויקטור סרוסי בצד אחד וג'ורג' בורבה בצד שני. כשהייתי מוסר לסרוסי, בורבה היה צועק עליי למה אני לא מוסר לו, וכשהייתי מוסר לבורבה, סרוסי היה צועק. ידעתי להסתדר עם שניהם טוב. כשעולים ארבעה-חמישה שחקנים צעירים ביחד, הרבה יותר קל להשתלב".
על מוטל'ה שפיגלר: "אני גדלתי על מוטל'ה. הוא היה באמת שחקן ענק. לגדול, לראות, להתפעל, ולרצות להיות יותר טוב. קשה מאוד לעשות השוואות בין שחקנים גדולים. אסור לשכוח שמ-1970 ועד היום אף אחד לא הצליח להבקיע שער לישראל בגביע העולם, והשער הזה הולך עם מוטל'ה עד היום".
על השאלה אם שפיגלר היה הגדול מכולם: "אני חושב שכן. אפשר להגיד שלי היה יותר קל לזכות באליפויות. אני שיחקתי במכבי נתניה עם שחקנים קצת יותר טובים מאלה שהוא שיחק איתם, ולכן המשקל שלו באליפות היה גדול יותר. אנחנו לקחנו אליפות עם שמונה-תשעה שחקנים גדולים".
על אמנות כיבוש השערים: "זה היה הדבר הכי טוב שהיה לי. אני חושב שזה משהו שנולדים איתו. השקט והרוגע זו תכונה, אי אפשר ללמוד את זה ואי אפשר ללמד את זה. עבדתי המון על רגל ימין ורגל שמאל, ולא הייתי מוגבל בכלום. אם הכדור הגיע בצד ימין או בצד שמאל, הייתי מבקיע עם ימין או עם שמאל".
על העבודה שהפכה אותו לחלוץ כזה: "זה שעות של עבודה, אפילו מאות שעות. בסיום כל אימון, כשכולם הולכים הביתה, להישאר עוד חצי שעה ולבעוט 100 או 200 כדורים לשער. מה שאתה לא תעשה לבד, כל המאמנים הכי גדולים בעולם לא יעשו בשבילך".
על קבלת ההחלטות ברחבה: "באופי שלי הייתי רגוע. כשמסרו לי את הכדור, לא הייתי מחכה שהוא יגיע אליי. בדרך כבר קראתי את המצב והחלטתי מה לעשות. ידעתי מראש מה אני עושה, וזה מאוד הקל עליי. מי שראה את הגולים חשב שזה מאוד פשוט, אבל זה לא כל כך פשוט".
על המגרשים של פעם: "לפני כל משחק בנתניה היינו מבקשים מהאפסנאי שיביא את המכבש ביום חמישי, כדי שיהיה אפשר לשחק. בימים של גשם זה היה כל כך קשה לשחק. ועדיין הייתי נותן גולים, כי לפעמים קו המחשבה, הרעיון וההחלטה התגברו על המצב של המגרש".
על הצניעות שלו למרות המספרים: "לא ביטלתי אחרים, כי אני לא חושב שהייתי צריך להיות שחצן. עם כל מה שעשיתי, הייתי תלוי בהם. היינו אומרים שיש צלחת, וכולם נהנים מהצלחת. כל אחד תורם את החלק שלו לצלחת, ואני תרמתי את הגול".
על הפנדל המפורסם מול הפועל חדרה: "זה הפנדל המפואר המיוחס. בדקה ה-70 היה לנו פנדל. אני בא לבעוט, מניח את הכדור, וזוהר סולומון עומד לימיני. ראיתי שהוא בתנוחת ישיבה, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא יזרוק אבן על הכדור. אני רואה את הגוש פוגע בכדור ואת הכדור זז. ניסיתי לעצור את הרגל, אבל לא הצלחתי. הכדור הלך לכיוון הקרן. צעקתי לשופט פינקלשטיין: 'תראה, הוא זרק אבן'. והוא עשה עם היד: 'הלאה, הלאה'. נגמר 0:0. זוהר קיבל חצי שנה עונש, ואנחנו חברים טובים גם היום".
על הקבוצה הגדולה שלא זכתה באליפות ב-1982: "לא זכינו באליפות בגלל משחק אחד. שיחקנו בבית נגד הפועל ירושלים, שלושה מחזורים לסוף. הובלנו 0:2, וזה נגמר 2:2. ואז כפר סבא עברו אותנו. נשארו שלושה מחזורים לסוף, ולא הצלחנו לעבור אותם".
על עונת "נתניה ועוד 15": "אני מסכים שהעונה שלפני כן הייתה אולי טובה יותר, אבל בעונה ההיא, כבר במחזור 12 או 13, היה פער גדול. אני לא אשכח את המשחק בכפר סבא, חמישה-שישה מחזורים לסוף. ניצחנו וזכינו באליפות. הדבר היחיד שדיברנו עליו באוטו בדרך חזרה היה שלא נוותר להם על הפרמיות. אמרנו שננצח עד סוף העונה – וניצחנו עד סוף העונה".
על ההצעות מחו"ל שלא יצאו לפועל: "זה לא שלא היו הצעות. הייתה הצעה מנאסיונל מונטווידאו באורוגוואי. הם רצו שאעבור, אבל אז אורוגוואי הייתה מעבר להרי החושך, מדינה עם משטר צבאי. הייתה גם הצעה מצרפת, מאנז'ה, שעלתה לליגה הראשונה. הם שלחו נציג לארץ, הגיעו למשרד, ויצחק לנד לא הסכים לקבל אותם. הוא אמר להם: 'מה אתם רוצים, שיהרגו אותי?' ההצעה ירדה מהפרק".
על כך שלא דחף מספיק לצאת לחו"ל: "לא עשיתי יותר מדי רעש כדי לשחק בחו"ל. גם גדי שיחק איתי, וגם היה לחץ מהמשפחה: מה פתאום תעזוב את הארץ, תישאר פה עם גדי, אין לך מה לחפש בחוץ לארץ. אז היה עוד פעם אחת, וזה ירד מהפרק".
על העזיבה ממכבי נתניה למכבי פתח תקוה: "בגיל 28 קראו לי זקן, אמרו לי לפרוש. זו הייתה תקופה אחרת. במכבי נתניה זכיתי בכל תואר אפשרי בכדורגל הישראלי ואמרתי: יאללה, בוא ננסה פעם במקום אחר. הלכתי בכוונה לפתח תקוה. למשפחת מכנס יש סנטימנטים לפתח תקוה. לא הלכתי בגלל כסף גדול. לא היה כסף גדול, זה לא הכספים של היום".
על הדאגה לעתיד הכלכלי: "באנו מבית לא עשיר, וחשבנו איך במהלך הקריירה בונים את העתיד. העתיד זה קודם כול דירה. היינו בני 22, 23, ואמרנו: בואו נחתום על חוזה לשלוש שנים ונקבל דירה. מי שעזר לנו בעיקר היה חמי אורי אפק. שנינו קיבלנו דירה, ואחר כך גם עשיתי הסכם על חנות".
על המעבר למכבי תל אביב: "הגעתי די מאוחר, לא עשיתי את תחילת העונה. מי שאימן אז היה שמעון שנהר. עשיתי קורס מאמנים, ובסוף הלימודים הוא היה נותן לנו לשחק. הוא ראה אותי ואמר לי: עודד, אתה חייב לבוא למכבי תל אביב. ההשתלבות שלי לא הייתה קלה. לא הייתה קבוצה גדולה, היו הרבה צעירים ולא היו הישגים מההתחלה".
על גמר גביע הטוטו אחרי החתונה שלו: "ערב קודם התחתנתי עם עינת אשתי, והלכנו לישון בארבע-חמש בבוקר. למחרת היה גמר גביע הטוטו מול מכבי חיפה. אמרתי לשמעון שאם הוא רוצה שאשחק אין לי בעיה, רק שיידע שהלכתי לישון בחמש בבוקר. הוא אמר לי לשבת על הספסל. דקה 75 הוא הכניס אותי, בישלתי גול, אחר כך הכנסתי את השני ולקחנו את הגביע".
על המעבר להפועל חדרה באמצע אותה עונה: "עברתי בזכות כסף. זו פעם ראשונה שבאו עם הצעה שבאמת אי אפשר לסרב לה. אמרתי לעצמי שאני כבר בן 28-29 ולא יודע כמה שנים עוד אשחק. בדיעבד זו הייתה טעות, כי זה פגע בהמשך הקריירה. זה סימן אותך כמי שמוכן לשחק בכל מקום".
על המעבר להפועל טבריה: "באתי לעזור לטבריה להישאר בליגה. גם לשם עברתי במחצית העונה, והייתה לי שם הצלחה גדולה, שבעה שערים. היו שם שחקנים טובים, אבל ירדנו ליגה. הגענו לרבע גמר, הדחנו את מכבי נתניה בנתניה עם 1:3, ואני אפילו הבקעתי. בחצי הגמר הפסדנו. זו הייתה קבוצה טובה, אבל זה כבר היה בשלהי הקריירה".
על הנבחרת: "זה סיפור עצוב בנבחרת. לזכותי אני אומר שהייתי מעל 15 שנה בנבחרת. השתתפתי באולימפיאדת מונטריאול, הייתי חלק מהנבחרת, וזה היה חשוב לי. כל שחקן רוצה לייצג את המדינה, ואני רציתי לייצג את המדינה".
על הכאב הגדול בנבחרת: "מה שבעיקר הפריע לי זה לא שלא שיחקתי, אלא שכשהצלחתי בנבחרת לא הייתה לזה המשכיות. נגד יפן, דוביד שווייצר בא אליי כמה שעות לפני המשחק ואמר לי שאני בהרכב. עליתי, ניצחנו 1:3, היה לי משחק לא רע והבקעתי. כמה ימים אחרי זה שוב שיחקתי, שוב הבקעתי ושוב ניצחנו 1:3. אחרי זה נסענו לדרום קוריאה, ומאותו רגע לא הייתי דקה בהרכב".
על אולימפיאדת מונטריאול: "הייתי בין ה-20 שנסעו למחנה בלונדון, ולא ידעתי אם אני בין אלה שאמורים להיות בחוץ. בסוף השאירו אותי, הייתי באולימפיאדה ויצא לי לשחק שני משחקים, נגד גואטמלה ונגד ברזיל ברבע הגמר".
על התחושה שהיה הכי קל להזיז אותו: "אני מסכים עם המשפט הזה. הכי נוח היה להזיז אותי. בתקופה שנתניה זכתה באליפות, העיתונות הייתה תל אביבית, ולא היה קל לשכנע אותה. היית צריך להיות סופר מצליח כדי לשחק. אני חושב שהיו קשרים יותר טובים בין העיתונות לבין מאמני הנבחרת, ובנסיעות של הנבחרת היה משקל למה שהעיתונאים חושבים".
על כך שלא הפך זאת לטענה מרכזית: "זה לא הפריע לי, זה אף פעם לא עניין אותי. בעיקר חבל לי שלא שיחקתי. כששיחקנו נגד מכבי תל אביב בנתניה, לא משנה מה הייתה התוצאה, בערב היינו נפגשים במועדון המקור. היינו חברים. בנבחרת ישנתי בחדר עם בני טבק, והוא חבר מאוד טוב שלי".
על קריירת האימון הקצרה: "הייתי מאמן מכבי נתניה שלושה חודשים. שחקן גדול, יש לו יתרון על מי שלא היה שחקן, אבל לא כל שחקן יכול להיות מאמן. מאמן כדורגל זה מורה כדורגל. היום הכדורגל בנוי מטקטיקות, לימודים, רעיונות והפתעות".
על הסיבה שהרים ידיים מהר: "מהיום הראשון הגעתי למסקנה שאני רוצה לעבוד עם ילדים. יום אחד אמרו לי שאני כנראה לא אמשיך, כי מחפשים מאמן שיהיה מאמן מניאק. אני לא רציתי להתעסק בזה. רציתי לאמן ילדים".
על ערן זהבי כחלוץ הגדול ביותר שהיה כאן: "אני חושב שהשחקן הכי גדול כשמדברים על חלוצים זה ערן זהבי. הוא עשה דברים שלא הרבה שחקנים היו עושים בקריירה שלהם. הדבר הכי חשוב הוא שהוא התחיל את הקריירה כחלוץ בגיל 26 או 27. מאז שהוא פרץ קדימה, אני לא ראיתי כזה חלוץ במדינת ישראל".
על הדמיון שראה בינו לבין זהבי: "זה שחקן שהזכיר לי קצת את עצמי, שנגד עיניו עמדה רק הרשת. הוא ראה רק את הרשת ואיך להכניס את הכדור לרשת מכל מצב. כשהסתכלת עליו הרגשת שהוא כל הזמן רעב. הוא לא הסתפק במה שיש לו. מבחינתי הוא החלוץ הכי גדול שהיה פה".
על אלון מזרחי: "אני מעריך אותו מאוד, הוא חלוץ גדול. הגעתי לבית של אלון מזרחי במשחקים האחרונים שלו כדי לראות איך הוא מבקיע את הגול שעובר אותי. הייתי נוסע לתל אביב לראות את המשחקים שלו. אבל ערן זהבי, מבחינתי, יותר תכליתי".
על האפשרות שמכבי נתניה תחזור לקחת אליפות: "אני לא שלם עם האמירה שזה לא יכול לקרות. אם קרית שמונה זכתה באליפות, אז גם מכבי נתניה יכולה. כדי לזכות באליפות צריך להשקיע יותר כסף, להביא יותר זרים, לגדל שחקנים טובים במחלקת הנוער ולהשקיע במחלקת הנוער. אני תמיד מסתכל על המועדון הזה כמועדון גדול במדינת ישראל".
על התנאי לחזרה של נתניה לצמרת: "כשיגיעו בעלים עם הרבה כסף, ויביאו זרים נכונים ויגדלו שחקנים, נתניה תוכל לחזור. אם אתה בונה קבוצה שהולכת לזכות באליפות, אתה לא מוכר שחקני בית. אבל כשיש בעיה כלכלית, אתה מוכר".
על הקופסה והבלם שהיה לו הכי קשה מולו: "בין 1970 ל-1980, 85 אחוז היו ניצחונות בבית. היה קשה מאוד להוציא נקודות בנתניה. הקופסה הייתה מגרש ביתי מאוד. השחקן ששמר עליי הכי טוב היה מאיר נמני. כשידעתי שהוא שומר עליי, ידעתי שיהיה לי קשה".
לסיום, על הקריירה והמורשת שהשאיר במכבי נתניה: "זה הזכיר לי נשכחות, וזה מאוד ריגש אותי. ישבנו ודיברנו על כל הקריירה, וזה החזיר אותי אחורה. אני פוגש אנשים שאומרים לי: תראה מה עשית לנו, אנחנו עדיין אוהדי נתניה. זה מאוד מרגש אותי הדברים האלה".
מה דעתך על הכתבה?