מדברים על המגרש: מה שהופך את דניאל פרץ ומנור סולומון ליותר משחקנים

בקיץ הנוכחי, קיבלנו את התחושה שהכדורגלנים הישראלים כבשו את אנגליה, כשמנור סולומון וענאן חלאילי נרכשו ע"י קבוצות אנגליות, והצטרפו לדניאל פרץ, שנרכש גם הוא באופן רשמי, אחרי חצי עונת השאלה מוצלחת. ב"ג'ואיש כרוניקל" טענו כי יש משהו מעודד, ביותר ממובן אחד, בהגעתם ובהצלחתם של שחקנים ישראלים בכדורגל האנגלי בשנת 2026.

בראש ובראשונה, נכתב, משום שהספורט הישראלי ממשיך לייצר שחקנים שמסוגלים להתחרות ברמות הגבוהות ביותר: "דניאל פרץ ומנור סולומון עושים הרבה יותר מאשר רק להסתדר – הם מוחתמים על ידי מועדונים אנגליים מפורסמים, זוכים לאמון כדי למלא תפקידים חשובים ומקבלים עידוד מאוהדים שאכפת להם, כפי שצריך להיות אצל אוהדי כדורגל, מהכישרון, מהמחויבות ומהתפוקה של שחקן על המגרש".

לפי ה"ג'ואיש כרוניקל", כדורגלן ישראלי שמצטרף למועדון אנגלי לא אמור להיות משמעותי מבחינה פוליטית יותר מהחתמת הולנדי, ברזילאי או ספרדי. אלא שהאווירה סביב ישראל היא כזו שגם העברה רגילה בכדורגל יכולה להפוך לטעונה באידיאולוגיה, מחאה ועוינות.

לכן, נטען, ראוי להכיר בכך שהמועדונים האנגליים סירבו לאפשר לעוינות כלפי ישראל להכתיב את מי הם מעסיקים. הם בחנו את השחקנים הישראלים כספורטאים ולא כסמלים. ווסטהאם לא החתימה את סולומון כמחווה פוליטית, אלא משום שהיא מאמינה שהוא יכול לעזור לה לנצח משחקים, בדיוק כפי שסאות'המפטון לא נתנה אמון בפרץ בגלל הלאום שלו, אלא בגלל היכולת שלו.

"התגובה לפרץ ולסולומון מעודדת, משום שהיא מאשרת דבר שאמור להיות מובן מאליו: כדורגלן צריך להישפט ככדורגלן. גם אוהדי המועדונים עשו ברובם את מה שאוהדי כדורגל תמיד עשו – אימצו את מי שנותן הכול למען החולצה", הסבירו ב"ג'ואיש כרוניקל".

בטור הודגש כי אף כדורגלן לא אמור לשאת על כתפיו את המשקל של אומה שלמה בכל פעם שהוא עולה למגרש: "שחקנים כמעט מכל מדינה אחרת לא היו מצופים לענות, במישרין או בעקיפין, על התנהלות הממשלה שלהם, פעולות הצבא שלהם או סכסוך שמתרחש אלפי קילומטרים משם. שחקנים ישראלים, לעומת זאת, יודעים שהם עלולים להתמודד בדיוק עם הנטל הזה, כשהלאום שלהם לא תמיד ייתפס כעניין שולי, ועלולים לספוג עלבונות ברשתות החברתיות, שלטים עוינים ודרישות פוליטיות מאצטדיון לאצטדיון".

ובכל זאת, ב"כרוניקל" הבהירו כי לא סולומון ולא פרץ נרתעים מכך. רן בן שמעון, מאמן נבחרת ישראל, תיאר את השניים כ"ספורטאים ובני אדם למופת", והוסיף בהתייחסו לדרך שבה עליהם להתמודד עם העוינות: "אני מאמין שאי אפשר להילחם בשנאה באמצעות שנאה ואי אפשר לסלק את החושך באמצעות חושך. רק באמצעות אור". בג'ואיש כרוניקל סיכמו כי בעוד שההצלחה של השחקנים הישראלים בכדורגל האנגלי משמחת, יש לקוות שיגיע היום שבו הדבר היחיד שיהיה יוצא דופן בכך יהיה עד כמה טוב הם משחקים.