יותר משנה אחרי הפרידה המתוקשרת מליברפול והמעבר לריאל מדריד, טרנט אלכסנדר ארנולד החליט לפתוח את הלב. בריאיון נרחב ל"מירור" האנגלי, המגן דיבר לראשונה לעומק על הכעס של אוהדי קבוצת נעוריו, שריקות הבוז שספג באנפילד, ההודעות והאיומים שחצו מבחינתו את הגבול – וגם על האהבה לליברפול שלא נעלמה למרות הכול.
עזיבתו של אלכסנדר ארנולד לריאל מדריד הותירה משקעים רבים אצל אוהדי ליברפול. מי שהצטרף לאקדמיה בגיל שש, הפך לאחד מסמלי המועדון ורשם 259 הופעות במדים האדומים, גילה במהרה עד כמה עמוקה תחושת הפגיעה של חלק מהקהל.
טרנט הבהיר כי מבחינתו קיים הבדל ברור בין כעס של אוהדים במגרש לבין מה שהתרחש מחוצה לו. "קללות ברשת ואיומים שנשלחים בהודעות פרטיות או בדרכים אחרות הם לצערי חלק מהחיים ב-2026 כשאתה אדם מפורסם ועושה דברים שמושכים הרבה תשומת לב", סיפר. "אני בוחר להרחיק את הדברים האלה ממני, כי הם לא מרגישים אמיתיים". לדבריו, הוא יודע שההתנהגות הזו אינה מייצגת את ליברפול או את עיר הולדתו.
הרגע הטעון ביותר הגיע בנובמבר האחרון, כאשר חזר לאנפילד עם ריאל מדריד למשחק ליגת האלופות. עוד במהלך החימום הוא ספג קריאות בוז, וכשעלה מהספסל בדקה ה-80 הן התגברו. אלכסנדר-ארנולד לא מנסה להציג את עצמו כקורבן של הקהל.
"אני בהחלט מסוגל להתמודד עם הבוז ועם האכזבה של אוהדי ליברפול. בדרך שלי, אני יכול להבין אותם", אמר. "אני מקווה שיום אחד תהיה מידה מסוימת של הבנה לגבי ההחלטות שרציתי לקבל בחיים שלי. זה כואב בגלל כל מה שנתתי למועדון במשך 20 שנה והקורבנות שהקרבתי עבורו. ברור שזה כואב, אבל אני מבין את האכזבה. אני אפילו מבין כעס שמתבטא בשריקות בוז".
אלא שהתגובות לא נעצרו ביציעים. המילה "עכבר" רוססה שוב ושוב על ציור קיר שנוצר לכבודו בליברפול, ותמונה של ההשחתה נשלחה אליו על ידי חבר. לדבריו, המראה ליווה אותו לקראת החזרה לעיר ואף השפיע על בני משפחתו. "אם משהו משפיע עליי ופוגע בי, זה מתבטא גם במשפחה שלי. הם עוברים את זה איתי, אנחנו ביחד".
אפילו הכניסה לאנפילד כשחקן יריב הייתה עבורו כמעט בלתי נתפסת. "כבר מההתחלה, אפילו המחשבה על כניסה לחדר ההלבשה של הקבוצה האורחת הייתה מוזרה. אף פעם בחיים לא דרכתי שם", הודה.
למרות כל מה שקרה, הוא מספר שהמפגשים שלו עם אוהדים ברחובות שונים לחלוטין מהעולם שהוא פוגש ברשתות החברתיות. מאז שעזב למדריד הוא שב לליברפול מספר פעמים כדי לבקר את משפחתו, ולדבריו אף מפגש פנים אל פנים עם אוהד לא הזכיר את השנאה שהוא מקבל אונליין. "זה לא אומר שכולם בליברפול בסדר עם זה שעזבתי. ברור שלא. אבל זה שונה מאוד מהדברים שחורגים מכדורגל".
והמשפט שאולי יפתיע חלק מאוהדי ליברפול הגיע מיד לאחר מכן.
"אני עדיין רואה כל משחק", חשף טרנט. "אני אוהד אותם. אני רוצה שהם יצליחו. אני נהנה לראות אותם ותמיד יהיה לליברפול מקום בלב שלי, לא משנה מה. זה הבית שלי. זה המקום שנתן לי את ההזדמנויות לעשות את מה שעשיתי, ואני תמיד אוהב אותו. זה תמיד יהיה מקום שאקרא לו בית".
"הייתי מרוסק. פשוט מרוסק"
אלא שהפרידה מליברפול לא הייתה המכה היחידה שעבר אלכסנדר-ארנולד. בריאיון הוא התייחס גם לאחד הרגעים הקשים בקריירה שלו – השיחה מתומאס טוכל שבה התבשר כי לא נכלל בסגל נבחרת אנגליה למונדיאל.
"ידעתי שהשיחות כבר התחילו ושחקנים אחרים קיבלו את השיחה שלהם יום קודם. אני אהיה כן, הייתי מלא תקווה", סיפר. "כשהטלפון הגיע הייתי בבית במדריד. בני משפחה היו אצלי, ונכנסתי לחדר השינה כדי לענות. כשניתקתי הייתי מרוסק. פשוט מרוסק. לא תכננתי שום דבר לקיץ כי קיוויתי להיות בסגל".
האכזבה הפכה גם לכעס. "אני מקווה שהצוות המקצועי ציפה והבין שאני כועס", הוסיף. "המאמן רוצה שחקנים שנואשים לשחק עבור אנגליה, ואני אחד מהם. אני חושב שהוא יעדיף שזה באמת יכאב לי מאשר שלא יהיה לי אכפת".
למרות זאת, הוא לא שקל לסגור את הדלת בפני הנבחרת. להפך. "עד שאפרוש, אני עדיין שחקן נבחרת אנגליה, בין אם אני מוזמן ובין אם לא. אני תמיד זמין אם וכאשר המאמן יצטרך אותי. אין כבוד גדול מזה". את האכזבה, לדבריו, הוא מתכוון להפוך למוטיבציה: "אני רוצה להשתמש בזה כדלק כדי לחזור לסגלים ואז לחזור ללבוש את החולצה של אנגליה".
האובדן של דיוגו ז'וטה: "היינו מדברים כל יום"
החלק הרגשי ביותר בריאיון הגיע כשאלכסנדר-ארנולד דיבר על מותו של חברו לשעבר בליברפול, דיוגו ז'וטה. טרנט היה בארצות הברית עם ריאל מדריד בגביע העולם למועדונים כשקיבל את הבשורה, בעוד חבריו לשעבר היו יחד באנגליה.
"זה היה החלק הקשה – לעבור את זה לבד", סיפר. "כל מי שהכיר אותו במשך כל כך הרבה זמן היה ביחד, ואני הייתי רחוק. זה היה קשה, ואז הייתי צריך להמשיך לשחק משחקים כשאני כל כך רחוק מהם. אבל לחזור לאנפילד, להגיע לאצטדיון ולהניח פרחים באמת עזר לי לקבל איזושהי סגירת מעגל".
טרנט סיפר כי הקשר ביניהם היה קרוב במיוחד: "דיברנו בכל יום". בתקופות שבהן שניהם היו פצועים, הם התאמנו יחד בדרך לחזרה למגרשים והפכו כמעט כל דבר לתחרות ביניהם. "אלה הזיכרונות שאשמור קרוב אליי. הוא פשוט היה אדם ממש טוב. הוא היה מאוד כן, וזו אחת התכונות הכי טובות שיכולות להיות לאדם. הוא עבד קשה, אהב את מה שהוא עשה והיה איש משפחה ענק".
אחרי שנה שבה עזב את המקום שהיה הבית שלו במשך שני עשורים, הפך מאחד מגיבורי אנפילד לדמות שספגה בוז מחלק מהיציעים, איבד חבר קרוב ונותר מחוץ לסגל אנגליה למונדיאל, אלכסנדר-ארנולד מנסה כעת להפוך את כל הכאב למנוע. דבר אחד, לפחות מבחינתו, לא השתנה: הוא אולי לובש את הלבן של ריאל מדריד, אבל ליברפול עדיין נשארה הבית.
מה דעתך על הכתבה?