מזל טוב, אני אבא.
בשבועות האחרונים, כשאני ער בלילות ומחזיק את הילדה הקטנה שלי בידיים, כל הפרספקטיבה שלי על החיים השתנתה. פתאום דברים שראיתי בעין אחת נראים אחרת לחלוטין. אחד החלומות הכי גדולים שלי, חלום שליווה אותי עוד מילדות, הוא הרגע הזה שבו אקח אותה ביד, נלבש את החולצה הירוקה (בכל זאת, אוהד מכבי חיפה), ונצעד ביחד לראשונה במדרגות האצטדיון.
אבא שלי כמעט ולא לקח אותי למגרשי הכדורגל. הוא דווקא אהב ואוהב כדורגל. בבית שלנו הטלוויזיה תמיד הייתה דולקת על משחקים, והוא זה שלימד אותי לאהוב את הענף, להתרגש ממנו ולהבין את היופי שבו. הוא נתן לי את החופש המלא לבחור איזו קבוצה שארצה ולא התערב. אבל למגרשים עצמם הוא פשוט לא היה מסוגל ללכת. הוא סלד מההמון, מהאווירה המתוחה ומהחיכוך, ולכן כמעט ולא הלכנו ביחד למשחק באצטדיון. זה לא בא ממקום רע, אבל תמיד הבטחתי לעצמי שאצלי זו תהיה סגירת מעגל. הבטחתי לעצמי כשאגדל ואהיה אבא, הילדים שלי יחוו גם את הקסם הזה – את הריח של הדשא, את העוצמה של השירה ביציע, ואת הרגע המצמרר הזה שהכדור פוגש את הרשת והיציע כולו עף באוויר.
אבל במקום לתרגם את החלום הזה למציאות, אני מוצא את עצמי נתקף בחרדה עמוקה. כשאני מסתכל על מה שקורה בכדורגל הישראלי בתקופה האחרונה, החלום הקסום הזה מתחיל להרגיש כמו סיכון מיותר. מפחיד ללכת היום למשחק כדורגל בישראל.
והתחושה הזו היא לא רק תחושת בטן, היא מגובה במספרים שחור על גבי לבן. בסקרים של משרד הספורט, כ-80% מההורים בישראל העידו שהם מונעים מילדיהם להגיע למגרשים בגלל הפחד מאלימות. נתונים רשמיים מראים שמאז חזרת הקהל אחרי הקורונה, אנחנו נמצאים במדרון חלקלק: עונה אחר עונה נשברים שיאים שליליים, ומספר משחקים אף פוצצו והופסקו.
אחרי משחק כדורגל בליגת העל: תיראו את רגעי התקיפה עם אבנים ושימו לב מה קרה לרכבים של שחקני ואוהדי סכנין. פשוט ביזיון, אם זה היה קורה בדוחא היו קוראים לסגור את האצטדיון ולהוריד אותם ליגה. בדור הזבל הנוכחי 95 אחוז מהתגובות מעודדים את התוקפים, בחילה פשוט. שמעתם על עצורים? pic.twitter.com/JbFqqXkyz5
— Georgi (@georgiams234) August 24, 2026
לפי דו"חות "בועטים את הגזענות והאלימות" של גבעת חביבה והקרן החדשה, בעונת 2022/23 נרשמו 167 אירועי אלימות פיזית של אוהדים. בעונת 2023/24, מספר האירועים זינק ל-209, עלייה של כ-25 אחוזים. ומה בעונת 2024/25? מספר אירועי האלימות אמנם ירד ל-165, אולם חומרת האירועים עלתה, כאשר השיא הגיע במהלך המשחק בין הפועל באר שבע לבני סכנין, שבו אוהדי סכנין הפנו גב במהלך ההמנון, מה שגרם לקומץ אוהדי באר שבע לפרוץ לכר הדשא ולרוץ אל עבר קהל היריבה, מה שהוביל לקטטת ענק. נתוני עונת 2025/26 טרם פורסמו, אך כבר במהלך הסיבוב הראשון בעונה החולפת נרשמו 108 אירועי אלימות בהשוואה ל-44 אירועים שכאלו באותה נקודת זמן בעונה החולפת, עלייה של כ-145 אחוזים.
תביטו על מה שקרה רק ביומיים האחרונים. זו כבר לא "אווירה חמה" או "מתח ספורטיבי". זו חציית כל קו אדום. שלשום ראינו את התקיפה האכזרית לאחר המשחק בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב, שבה אוהדי הפועל ירושלים הותקפו בברוטאליות וחלקם נשלחו ישר לבית החולים. אמש (שני) בסיום המשחק בין מכבי נתניה לבני סכנין, בלם סכנין איאד אבו עביד יצא מהאצטדיון ונכנס לרכבו ופתאום, קומץ אוהדי מכבי נתניה התנפל על הרכב, כבש אותו באבנים, ניפץ שמשות והרס אותו לחלוטין. אם זה לא מספיק, גם עילאי חג'ג' ואשתו שנמצאת בהיריון מתקדם חוו תקיפה אלימה מצד אוהדים היריבה, כשגם רכבם הותקף ונהרס, ורק בנס השניים יצאו ללא פגע. תחשבו על החרדה המשתקת של אישה בהריון בתוך כלוב זכוכית שנשבר עליה. בשביל מה? בגלל תוצאת תיקו? בגלל צבע החולצה שבעלה לובש לעבודה?
תעצרו לרגע ותחשבו על זה. איך הגענו למצב שבו אוהד מכבי תל אביב הולך ברחוב, רואה מולו אדם שהוא לא הכיר מימיו, אדם בעל משפחה, עבודה וחלומות – ורק בגלל שהוא לובש חולצה אדומה של הפועל, נדלק לו בעיניים יצר אלימות מטורף? מאיפה מגיעה השנאה הזו? איזה מנגנון נפשי מאפשר לבן אדם לרצות להכות אדם אחר עד זוב דם, לשלוח אותו לבית חולים, או חלילה גרוע מזה, רק בגלל סמל של מועדון?
זה לא ספורט, זו מחלת נפש קולקטיבית. אין לי שום בעיה עם יריבות ספורטיבית. להפך, היא הלב הפועם של המשחק. תרצו שהיריבה תפסיד, תייחלו לכישלון שלה, תשירו, תעקצו, תתרגשו. אבל מתי היריבות הזו הפכה להיתר לשפיכות דמים?
הטירוף הזה חורג מזמן מגבולות אצטדיוני הכדורגל. משהו בזהות הספורטיבית הישראלית הפך למנגנון של הקצנה. זה החזיר אותי כמה שנים אחורה, לתקופה שבה עבדתי ברשת קמעונאית גדולה. עבד איתי חבר, אוהד מסור של אחת הקבוצות הגדולות. באחד הימים, לקראת משחק מתוח בין הקבוצה אותה הוא אוהד לבין קבוצה גדולה אחרת, נכנס לחנות לקוח שלבש את החולצה של הקבוצה היריבה. אתם יודעים מה החבר שלי עשה? הוא פשוט הסתתר במחסן. הוא סירב לצאת ולשרת אותו, רק בגלל הצבע של החולצה. באותו רגע זה נראה כמעט קומי, אבל היום אני מבין שזה בדיוק הלב של הבעיה: אנחנו עסוקים הרבה יותר בלשנוא את האחר, מאשר לאהוב ולעודד את הקבוצה שלנו.
האוהד הישראלי הממוצע הוא לא אדם אלים. הרוב המוחלט רוצה לבוא, להתרגש, לצרוח בגול ולחזור הביתה בשלום. אבל הקומץ האלים והמשתולל קובע את סדר היום, בעוד שהמערכת מגלה אוזלת יד פושעת. סגירת יציעים או קנסות מצחיקים למועדונים הם לא יותר מפלסטר על פצע מדמם. עד שלא נראה כאן ענישה פלילית חמורה, מאסרים בפועל והרחקות לצבא של שנים מכל מתקן ספורט, חיות האדם הללו ימשיכו להשתולל.
אני רוצה להאמין שעוד נדע ימים אחרים. אני רוצה להאמין שאוכל לקחת את הבת שלי, להחזיק לה את היד, לצעוד איתה ליציע בגאווה ולדעת שהחזרתי אותה הביתה בשלום – בגוף ובנפש. אבל עד שכל אחד מאיתנו לא יעצור, יסתכל במראה ויזכור שהאדם בצד השני הוא לא אויב שצריך להשמיד אלא בסך הכל יריב ספורטיבי, החלום שלי יישאר נעול עמוק בתוך המגירה.
מה דעתך על הכתבה?