אני זוכר שלפני שנים אחדות טסו אוהדי הכדורגל למדריד כדי לראות בפעולה את כריסטיאנו רונאלדו. אתמול (רביעי) הם הגיעו לאצטדיון בבירת ספרד על מנת לראות את קיליאן אמבפה בפעולה. מי שבא וראה את ניצחונה של ריאל מדריד 1:4 על ריאל סוסיאדד, לא התחרט.
חלוץ הסופה הצרפתי הבקיע שלושער, ונדמה היה שרק שיאן העולם ב-100 מטרים, האצן האגדי יוסיין בולט, הינו היחיד המסוגל לנצח אותו בריצה. על הספסל המדרידאי ישב ז'וז'ה מוריניו, מאמנם החדש-ישן של הבלאנקוס, והתמוגג כמונו מיכולתו של אמבפה. בריצתו הסילונית הוא השאיר מאחוריו את הגנת סוסיאדד מתוסכלת וחסרת אונים, משום שלא הייתה לה שום תשובה לרגליו המהירות כל כך של קיליאן.
משחק הכדורגל תובע מהעוסקים בו לא רק טכניקה, אלא מהירות שבאמצעותה מבקיעים ומנצחים. מוריניו לא יכול ולא צריך ללמד את אמבפה כיצד לרוץ, שכן יותר מפעם אמרתי שמהירות היא תכונה מולדת. היא זו שמבדילה בינו לבין חלוצים גדולים אחרים. אתמול קיליאן לא הסתפק במיאוצים לעשרה או לחמישה עשר מטרים, אלא החל אותם גם ממרכז המגרש. הוא זה החתום יותר מכל אחד אחר בקבוצתו על הניצחון המשכנע.
לצידו שיחקו לא מעט שחקני-על דוגמת בלינגהאם וויניסיוס, שאגב היה הפעם רחוק מכושרו, למרות שהבקיע את אחד מהשערים. אבל בבואי לסכם את 90 הדקות, ניצב אמבפה בדרגה אחת מעל כולם. כל עוד יוכל להתמיד בכושרו הגבוה, יוכל מוריניו להמשיך לחייך, כי אפילו מאמנים גדולים תלויים בשערים שיכבשו הכוכבים על כר הדשא.
מה דעתך על הכתבה?