הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-58 התארח מנשה מזרחי, חלוץ העבר של מכבי חיפה ומכבי יפו, שפרץ בבוגרים של הירוקים בגיל 16 וחצי, כבש בדרבי הראשון שלו מול הפועל חיפה, הפך לאחד ממלכי השערים הבולטים של המועדון בשנות ה-70 וה-80, ובהמשך היה חלק משמעותי ממכבי יפו בשנות ההישרדות שלה בליגה הבכירה.
צפו בפרק ה-58 של "מחצית בשכונה"
מזרחי חזר לפריצה במכבי חיפה בתקופת מלחמת יום הכיפורים, לשנים הקשות בליגה הארצית, לזימון לנבחרת שלא התממש, לעזיבה הסוערת ליפו, לשביתה המפורסמת, למערכת היחסים עם מוטל'ה שפיגלר, מוצי ליאון, בן חור מזרחי ולופא קדוש, להפיכתו מחלוץ למגן ימני, להצעה ממכבי תל אביב שלא יצאה לפועל, לקריירת האימון הקצרה ולעבודה בבזק – וגם הסביר מדוע הוא מגדיר את הקריירה שלו כפספוס.
על הפריצה במכבי חיפה בגיל 16 וחצי: "אברהם מנצ'ל הוא זה שהעלה אותי לבוגרים. יואב לוי פגש אותי ביציאה ואמר לי: יום שני אתה באימון של הבוגרים. לא ישנתי עד יום שני. הגעתי לאימון, ובשבת היה דרבי. מנצ'ל הקריא את ההרכב ואני בהרכב, בן 16 וחצי. ניצחנו 1:4, ואני נתתי את הגול השלישי. משחק ראשון, ילד, הכול מרגש".
על אותה תקופה במכבי חיפה, בצל מלחמת יום הכיפורים: "חצי קבוצה גויסה, ולא היו כמעט שחקנים. זה מזל של הטובים, כמו שאומרים. חיים פורטה היה קיצוני, ואז מנצ'ל, שזה מנצ'ל, הוא לא ראה אף אחד ממטר. בדרבי הוא נותן לילד בן 16 וחצי לשחק, אתה מבקיע שער, וכל הדרך אחר כך זו כבר היסטוריה".
על מעמדה של הפועל חיפה בעיר באותם ימים: "הפועל חיפה הייתה הפועל חיפה. היה להם קהל ענק. גם לנו היה קהל, באמת, גם בליגה הארצית, אבל הפועל חיפה הייתה הפועל חיפה. אי אפשר לקחת את זה מהם. היום זה לא יקרה".
על שמעון נגולה, שעלה איתו מהנוער: "הוא חבר ענק שלי. הוא הושווה אז לגיורא שפיגל, בסגנון המשחק. הוא היה כוכב, באמת כוכב ענק. בחור צנוע ושקט, שלא הגיע לכלום. אני חושב שבאיזשהו שלב הוא לא כל כך אהב כדורגל, והוא עבר לטירת כרמל. בזה הוא פספס, וגם מכבי חיפה פספסה. שחקן ענק לכל הדעות".
על התדמית שנוצרה לו כחלוץ רחבה: "זו הייתה תקופה אחרת. כולם היו יוצאים בבוץ ואני הייתי יוצא נקי. היו אומרים לי: איזה שיח, אתה נותן גולים ולא רץ. אמרתי פעם שכשהייתי עובר את האמצע, כל הקהל היה מוחא כפיים. זה היה קוריוז, אבל זה היה נכון. ועובדה שנתתי גולים".
על התקרית המוקדמת עם מוני אדלר: "מוני, זכרונו לברכה, אמר לי משהו באימון ועניתי לו מה שבדרך כלל לא עונים לשחקן ותיק. הוא נתן לי סטירה, ובסופו של דבר השלמנו. שבוע עד מותו עוד היינו חברים. חבל על הזמן. מוני עזר לי המון".
על השנים של מכבי חיפה בליגה הארצית: "זה היה שיא השפל. אמרו שניקח את הכול בקלות, שנפרק את הליגה ונעלה, וזה לא היה ככה. ארבע שנים לא לעלות ליגה – מכבי חיפה, תשמע, זה לא נעים. הביאו את ערן קוליק, נסענו למחנה אימונים ברומניה, וגם לא עלינו. ואז הביאו את מוטל'ה שפיגלר".
על הקדנציה הקצרה של מוטל'ה שפיגלר בחיפה: "מוטל'ה הגיע, נסענו למשחק ראשון לבית שמש והפסדנו 1:0. הוא יצא לתקשורת ואמר: אנחנו עולים ליגה. ואז הפסדנו עוד משחק ועוד משחק. בנצרת עילית הפסדנו, היה בלגן בחניה, איומים, רצו לשרוף לו את האוטו. הוא לא נכנס ללחץ, אבל היה בלגן בהנהלה, צעקות וריבים. כמו מוטל'ה, הוא הלך".
על המשחק הקשה בלוד: "הגעתי ללוד, ומישהו שם לי תער בגרון ואמר לי: אתה מפה לא יוצא חי. נכנסנו למגרש, ואני לוקח כדור מהאמצע, רוצה להרים למיקי בן שטרית, והכדור נכנס. איך יצאתי מהמגרש? משמר הגבול, ג'יפים, עד תל אביב. על פליטת פה. היה קשה לשחק שם, ולהצליח שם זה היה וואו".
על הזימון לנבחרת שהסתיים באכזבה: "נסעתי עם החבר'ה, התאמנתי, ואז הגיע הרגע מי נוסע ומי לא נוסע, והחליטו שאני לא נוסע. מכבי חיפה לא הייתה פירמה כמו הפועל תל אביב. אני לא רוצה להגיד שהייתה מאפיה תל אביבית, אבל כן. משה סיני אמר שזה לא צריך לקרות, אבל זה לא עזר".
על ג'ק מנסל: "בהתחלה הוא קרא לי קווין קיגן. אתה לא מאמין. אחר כך הגיעה תקופה שאתה לא נותן גולים, פתאום מגיע להזדמנות ולא נותן. הוא התחיל להוציא אותי ולעשות רוטציות, ובהמשך זה לא הלך. אבל הוא היה איש מדהים ומאמן חבל על הזמן".
על השער בחצי גמר הגביע: "נתתי גול בזווית. אני זוכר שיורם ארבל אמר: עוד אלף שנה לא ייכבש גול כזה. בסוף הפסדנו בפנדלים. אחר כך, בחצי גמר של ה-4:4, היו לי הפרות משמעת ולא הלבישו אותי בכלל. כל השחקנים הסתכלו ואמרו: מה? זה לא הגיוני".
על העזיבה ממכבי חיפה: "הייתי אמור לקבל בונוס, סכום כסף מכובד, צבי וייצנר לא רצה לתת לי. אמר שלא הבטיח לי ושזה לא רשום בשום מקום. האמת? איימתי עליו. שלחתי לו איזה בחור, היה בלגן ענק, ואז הוא החליט שאני לא נשאר במכבי חיפה. שלמה שרף אמר שאני לא הולך, אבל זה לא עזר. היו פניות מהרבה קבוצות, ובסוף הגעתי למכבי יפו".
על הסיכום עם מכבי יפו: "ישבתי איתם, ומה שאמרתי – אמרו לי כן. באתי הביתה ואמרתי לאשתי שמשהו לא נראה לי בסדר. היא אמרה לי: רשמת? אמרתי שכן. מה שנאמר לי, קיבלתי. קיבלתי פנטהאוז בבת ים, 100 מטר מהים, עמדו בכל ההתחייבויות".
על השביתה המפורסמת ביפו: "זה משהו שלא קרה לי בחיים. החליטו על שביתה: אין כסף, לא משחקים. באתי ליצחק אסא ואמרתי לו שגם אני לא מופיע, ואז הוא הוציא לי את החוזה שאני חייב לשחק. אם אני לא משחק, אני מחזיר את הפנטהאוז. אמרתי: מה אני אעשה? הייתי עם החברים שלי, נתנו לי את סרט הקפטן ולא רציתי. הפסדנו 3:1, ואז התחיל הבלגן".
על מוצי ליאון: "זה איש מיוחד במינו. אתה יכול להגיד עליו הכול, הוא לא היה רואה אף אחד ממטר. קודם כל הוא, ועוד פעם הוא, ואחר כך הוא – רק כדורגל. הוא היה עשר, באמת, עד שהוא התחיל לאמן. ואז הסברתי לו שהוא לא מתאים להיות מאמן".
על העימות עם ליאון: "כשהוא אמר לי מה שאמר, זה כבר היה הסוף. הלכתי לאסא ואמרתי לו: יש לך שתי אפשרויות, או שאתה מפטר אותו או שאני הולך הביתה. אמרתי לו שאם הוא לא הולך, אני לא נשאר דקה במכבי יפו. בסוף הציעו לו להתפטר, והוא הלך".
על בן חור מזרחי: "זו הייתה הפתעה ענקית. ביום הראשון שהוא הגיע נדבקנו. הוא היה מתקשר אליי כל שישי, היינו מתייעצים, הוא היה שואל אותי דברים. הוא הגיע להיות מאמן העונה, ואני נבחרתי ל-11 של העונה. זה היה משהו מדהים".
על המעבר לעמדת המגן הימני תחת מוטל'ה שפיגלר: "הוא קרא לי לחדר ואמר לי: אתה מלך השערים ביפו, אתה עובר להיות מגן ימני. אמרתי לו: מה לי ולמגן? הוא אמר לי לשחק מגן. אחר כך שאלתי אותו מה היה קורה אם לא הייתי מסכים, והוא אמר לי: היית יושב ביציע עם גדי מזרחי. אז שיחקתי מגן".
על סוף הקריירה והמעבר לטירת כרמל: "עברתי ליבנה, ואחר כך סגרתי שאני נשאר עוד שנה. לופא קדוש נסע למחנה אימונים בגרמניה, ואז אמרו לו שאני עוזב לטירת כרמל. הוא כעס עליי מאוד ולא דיבר איתי שנים. התקשרתי והתנצלתי, ובסוף עשינו שלום אמיתי".
על ההזדמנות שלא יצאה לפועל במכבי תל אביב: "הייתה לי הצעה ממכבי תל אביב. שמעון שנהר היה מאמן, וב-1986 עשיתי קורס מאמנים בווינגייט. הוא אמר לי: מנשה, אני רוצה שתבוא למכבי תל אביב. הוא רצה אותי כמגן. אמרתי לו: בטח שאני רוצה, אבל תסגרו עם אסא. הם הגיעו לאסא, והוא גירש אותם מהחדר. הוא אמר שבשום אופן זה לא יקרה, והם ירדו מזה".
על הפספוס הגדול מבחינתו: "אליפות זה הנאחס הכי גדול. בעונה שמכבי חיפה לקחה אליפות ב-1984, ואחר כך ב-1985, שלמה שרף רצה להחזיר אותי למכבי חיפה. הם לא הסכימו שאני אחזור, ואז נשארתי ביפו".
על תשע השנים בספרייה: "לא הייתי ספרן, הייתי אב בית. עבדתי בספרייה. בחיים לא קראתי ספרים כמו שקראתי בתשע השנים האלה, כי הבנות שם לא נתנו לי דקה שקט. כל הזמן היו שמות לי על השולחן ספרים וספרים. זה משך אותי מאוד. כרגע נרגעתי מספרים, אני יותר בים".
על החיים אחרי הכדורגל: "אימנתי בליגות הנמוכות, ראיתי שזה לא מתקדם לשום מקום והחלטתי שעדיף לי להישאר בבזק. אשתי ראתה שכל יום אני ישן עד שלוש והולך לאימון, ואמרה שאני חייב לעבוד. שלחו אותי לקורס של בזק בתל אביב, עברתי, ומשם זו הייתה היסטוריה – 28 שנה".
על הקריירה שלו: "עליות וירידות. פספוס. כולם ציפו שאני אגיע באמת לגדולות. הקריירה הלכה לכיוונים לא כמו שציפיתי. מה שעשיתי עד הנוער וגם בבוגרים, לא הגעתי לגדולות. לקבוצות הגדולות".
מה דעתך על הכתבה?