אוגוסט 2017. האורות בטרנר דולקים, הלבבות של בירת הנגב דופקים בקצב מהיר, אבל בסיום 90 הדקות מול מאריבור הגיע שבר גדול עם ההדחה הכואבת על שער חוץ בפלייאוף ליגת האלופות. הפצע הזה מעולם לא באמת הגליד בבירת הנגב, והעונה הוא נפתח מחדש במלוא עוצמתו כשבאר שבע כבר שמעה את המנגינה של ליגת האלופות ברקע, רק כדי לספוג הדחה אכזרית בשניות האחרונות מול סבאח.
השברים הללו, שבהם אלונה ברקת עמדה במוקד הדרמה, ממחישים בצורה החדה ביותר את תפיסת עולמה שהשתנתה מהקצה אל הקצה. בימים ההם של תור הזהב, קיץ 2018, הפועל באר שבע סימנה מטרה אחת ויחידה: שבירת תקרת הזכוכית והעפלה היסטורית. באותו קיץ בוער, עוד לפני כן הקבוצה דחתה על הסף הצעות ענק מהכדורגל הסיני על טוני וואקמה, וכאשר הגיעו לחצים כבדים והצעות מפתות מקלאב ברוז' ומקבוצות בטורקיה, הבעלים עמדה על שלה, הודפת את החיזורים ושומרת את הכוכב בבירת הנגב – עד שרק בסיום אותו קיץ, לאחר ההדחה מהליגה האירופית, היא הסכימה לבסוף למכור אותו. הנחישות הזו סימלה אז מועדון שלא מתפשר על שאיפות מקצועיות, ומוכן לספוג גרעונות ענק רק כדי להחזיק קבוצה דורסנית.
שנים ספורות לאחר אותם ימים נוצצים, התמונה על הדשא ובספרי החשבונות מספרת סיפור שונה לחלוטין של מהפך פיננסי חד. המכירה של הכוכב הגדול קינגס קנגוואה – שברגע שהובטח לקבוצה מקום בשלב בתים של הקונפרנס ליג, ברקת כבר בחרה לשחרר מיד – ממחישה בצורה חד-משמעית את המעבר מעידן ההשקעה הפרועה לעידן של קיימות עסקית וניהול סיכונים קפדני.
"הפספוס הזה ירדוף אותם שנים", מעיד אסי רחמים, מי שהיה מנכ"ל המועדון באותם ימים וזוכר מקרוב את מחיר השאיפות. "אני יכול להגיד שאז עשינו או רצינו לעשות הכול לפני כדי להבטיח שלב בתים. עד היום כמעט עשר שנים אחרי זה עדיין יושב אצלי ואני מרגיש תחושת פספוס, כאילו אולי יכולנו לעשות עוד משהו כדי שזה יקרה וגם זה ישב אצל כולם במועדון אז. אני לא מקנא באלונה ובכל אנשי המועדון אחרי ההדחה העונה".
בתקופת ברק בכר, המדיניות הכלכלית נשענה על קונספציה ברורה: בוא נביא כמה שיותר שחקנים ולא כמה שיותר תקציבים, כשהצלחות על הדשא יאזנו את הגרעון התקציבי. זה היה הרעיון, ולראיה, הפועל באר שבע של אז רכשה כמעט כל שחקן שחשבה שיכול לעזור להשלמת המטרה, כשהבועה הזאת התנפצה סופית בעונה הרביעית של בכר. מאז, המועדון עבר תהליך עומק והתכנסות דרסטית.
לפי דיווחים בתקשורת והערכות בשוק, התקציבים נחו לאורך השנים סביב שיאים של 80 עד 90 מיליון ש"ח בעונות השיא ועד לתקציבים מדודים יותר סביב 67-75 מיליון ש"ח בשנים האחרונות (לאחר שאפילו חוותה עונת שפל של כ-55 מיליון ש"ח בעונת הקורונה 2020/2021 שבה אלונה ברקת עזבה זמנית את המועדון לעונה אחת וחזרה לקראת עונת הזכייה בגביע המדינה תחת יוסי אבוקסיס). הוצאות השכר עצמן התמתנו מרף שבו חמישה שחקנים הרוויחו מעל 2.1 מיליון ש"ח (כמו מאור מליקסון שהגיע ל-3.4 מיליון ש"ח) לאזור ה-42-45 מיליון ש"ח.
הגישה התהפכה מקצה לקצה: קודם הבטחת הכנסה ורק אז החתמות, מגמה שבאה לידי ביטוי גם בהחתמות שנעשו השבוע, בהן צורפו הבלם עידן נחמיאס והחלוץ הפרואני אדריאן אוגריסה שהגיע מעירוני קרית שמונה תמורת כמיליון יורו.
"יש להם גבולות גזרה ברורים שהם העמידו", טוען אחד מסוכני השחקנים הבכירים בארץ. "כמובן שזה ניתן לשבירה מתי שהם רוצים אבל המדיניות שם של אלונה ברורה, אין השתוללות וזה לא הפתיע לראות שרק אחרי ההעפלה לליגה האירופית בוצעו רכישות".
"אם הרכישות האלה היו קורות לפני, באר שבע כנראה הייתה בליגה האלופות. ראינו שמה שהיה חסר לה זה איכות על הספסל. התחושה הייתה שסבאח הרבה יותר עמוקה", הוסיף גורם המקרוב לקבוצה. "המועדון לומד את הגבולות של עצמו מחדש בכל קיץ, אבל השנה הלקח הופנם בצורה הכי כואבת שיש על הדשא".
המסקנה הכלכלית ברורה כאשר לוקחים בחשבון את המציאות של היום: עידן המלחמות, הפגיעה הקשה בהכנסות, והעלייה הדרסטית בשכר השחקנים – שבה גם השחקנים הפחות נוצצים דורשים משכורות גבוהות בהרבה. בנוסף, חשוב לקחת בחשבון את הפערים ביוקר המחיה ועלויות התפעול בין מה שהיה לפני עשור לבין היום, שכן תקציב של 80 עד 90 מיליון ש"ח של אז שווה ערך לפחות ל-120 מיליון ש"ח במונחים ריאליים כיום.
לנוכח נתונים אלו, התנהלות מחושבת של קיימות עסקית עדיפה פי כמה על עוד הרפתקה כלכלית פרועה שהייתה עלולה להיגמר בהדחה כואבת ובסיכון פיננסי עצום שהביא את אלונה ברקת כבר פעם אחת לעזוב את המועדון לעונה אחת. עכשיו נותר רק לגלות האם הפספוס הצורב של העונה יצליח לדחוק את הגבולות מחדש ולשנות את צורת המחשבה לקראת הקיץ הבא, או שמא הטראומה והלקחים הכואבים מהעבר כבר עשו את שלהם לעד.
מה דעתך על הכתבה?