באוגוסט 2025 שון וייסמן כבר עבר את הבדיקות הרפואיות בפורטונה דיסלדורף, סגר את כל תנאיו והתייצב בבוקר לאימון הראשון שלו. שם נאמר לו שהוא לא מורשה לעלות למגרש. תוך שעות פרסם המועדון מהבונדסליגה השנייה הודעה רשמית: "התעמקנו רבות באפשרות לצרף את שון וייסמן, אך לבסוף החלטנו לוותר".
לא הרגל הכשילה אותו ולא הגיל – אלא ציוצים שפרסם אחרי 7 באוקטובר, ובהם המשפט "אין חפים מפשע בעזה", שאוהדי הקבוצה חילצו מהעבר ברגע שהדיווח על ההחתמה יצא. וייסמן עצמו אמר לחבריו שהוא המום, ושסוכם שיפרסם התנצלות – עד שההנהלה בחרה פשוט לבטל. חלוץ שעוד שיחק בלה ליגה סיים את הקיץ ההוא בנועלת הטבלה בליגה האוסטרית, וכשנה אחר כך חתם בבית"ר ירושלים וסגר שבע שנים באירופה. המקרה של וייסמן הפך באחת לסימפטום מדויק של מציאות חדשה: עבור הכדורגלן הישראלי, הדרך לאירופה הפכה לשדה מוקשים שבו שיקולים מקצועיים טהורים נדחקים לעיתים קרובות מפני חשש ציבורי ותדמיתי.
שלוש שנות מלחמה לא סגרו את אירופה בפני הכדורגלן הישראלי – הן הצרו אותה לבודדים. חלקה של אירופה מכלל מעברי הישראלים לחו"ל נחתך בחצי, לכ-25 אחוזים, בזמן שהתנועה לארצות הברית הוכפלה. מי שבכיר ומוערך באמת עוד מקבל את הדקות שלו: ענאן חלאילי בקריסטל פאלאס כישראלי היקר אי פעם, אוסקר גלוך כאחד הבולטים באייאקס, ורוי רביבו שפרץ ללה ליגה באלצ'ה רגע לפני נעילת החלון. כל השאר נדחקים מטה – מנור סולומון מטוטנהאם לליגת המשנה, דניאך פרץ מבאיירן לצ'מפיונשיפ, והמפה מתמלאת באזרבייג'ן, מולדובה וקזחסטן. הפירמידה לא התרחבה, היא התחדדה: מעל הקו מותר להיות ישראלי, מתחתיו זה הפך למחיר.
ההחתמה של רוי רביבו באלצ'ה הספרדית הצליחה להפתיע רבים בכדורגל הישראלי שחשבו שאי אפשר להחתים בימים כאלה שחקן בספרד. מאחורי הקלעים היא חשפה למעשה מציאות עכורה. סוכן השחקנים הבכיר רונן קצב מתאר זאת ללא מכבסות מילים: "בתחושה שלי, המעברים לכדורגל האירופי של שחקן ישראלי היו כמעט בלתי אפשריים. אני המון שנים בכדורגל, והמסר שקיבלתי בתקופה האחרונה הוא שזה לא הזמן, והחתמה של ישראלים היא נושא בעייתי בימים אלה. דברים שאף פעם לא יצא לי לשמוע". ועם זאת, קצב מדגיש כי כאשר שחקן פוגע בביצועים ומתחיל הצלחה מסחררת כמו זו של רביבו בתחילת דרכו באלצ'ה, ההצגה על הדשא מדברת בעד עצמה: ברגע שהשחקן מצליח בצורה כזו, אף אחד כבר לא מדבר על הפוליטיקה.
המחיר והמורכבות של האקלים האירופי מתבטאים היטב גם בסיפורו של מנור סולומון. בעוד שבספרד השהות שלו לוותה לא פעם במעטפת של פוליטיקה, לחצים ציבוריים וביקורת עזה מצד חוגים מקומיים, באנגליה התמונה הייתה הפוכה לחלוטין: סולומון הפך לגיבור של ממש בלידס, שם האוהדים שרו לו שירי הלל מתוך תמיכה גלויה בהיותו ישראלי וגם בימים אלה בווסטהאם. התוצאה בשטח הותירה חותם: כשהכדורגל מתחבר לקהל נכון, האהבה מתפרצת, וכשהפוליטיקה מתערבבת בסביבה עוינת, דרכו של שחקן במועדונים עלולה להתקצר.
רונן קצב ממשיך ומסביר כיצד השתנו פני הדברים בשוק: "אם אני צריך לשים את ההבדל בין שהיה קודם למה שעכשיו, זה שקשה יותר להציע שחקנים לאירופה ורוב העסקאות מגיעות מהמועדונים עצמם. כלומר, הם אלה שיוזמים את החתימה אחרי שעקבו אחרי השחקן. לנו כסוכנים אנחנו מקבלים מסרים שזה לא הזמן הנכון. לכך מצטרפת העובדה שהליגה המקומית והנבחרת שלנו אינן נחשבות עוד לאטרקטיביות במיוחד, מה שדוחק את מעמד השחקן הישראלי למטה. המלחמה העצימה את הבעיה בכך שהיא גורמת לאנשים באירופה לערבב בין ספורט לפוליטיקה".
המציאות הזו מובילה לכך ששחקנים ישראלים נדרשים כיום לנווט במרחבים פוליטיים ואתניים מורכבים שלא הכירו קודם לכן. דוגמה בולטת לכך היא המעבר של דיא סבע לאמדספור הטורקית – מועדון המייצג את האוכלוסייה הכורדית בדיארבקיר. עצם הגעתו של שחקן ישראלי לקבוצה בטורקיה בתקופת מלחמה יצרה מיד סערה ציבורית וביקורת חריפה מצד חוגים לאומניים במדינה, אך מנגד, ארגון האוהדים והקהילה המקומית בחרו להגן עליו. עבור השחקן הישראלי, המגרש הזר הפך לזירה שבה ספורט וגיאופוליטיקה מתנגשים בעוצמה: ההחלטות על היכן לשחק אינן נגזרות עוד רק משיקולים מקצועיים או כלכליים, אלא הופכות למסע הישרדות תדמיתי בתוך שווקים חשדניים ומפולגים.
בצל קשיי הקליטה והחשדנות הגוברת באירופה, הפך "המקלט המדיני" של השחקן הישראלי בשנים האחרונות ל-MLS. עסקאות בסכומים גבוהים מושכות את הישראלים לשם כיעד מועדף ובטוח יותר, כאשר בין הבולטים שעשו את הדרך בשנים האחרונות ניתן למצוא שחקנים כמו תאי בריבו ודור תורג'מן. נקודת זכות משמעותית נוספת שממריצה את המעברים הללו היא העובדה שהליגה האמריקאית מעניקה תמריצים ומסייעת כלכלית בעלויות של שחקנים צעירים עד גיל 22.
שיא כל הזמנים במגמה הזו נרשם עם העסקה הגבוהה ביותר שנחתמה בארצות הברית עבור שחקן ישראלי: מעברו של סייד אבו פרחי, שיוצג על ידי סוכן השחקנים שחר גרינברג, ממכבי תל אביב לקולורדו ראפידס תמורת כ-6 מיליון דולר, בחוזה עתק לארבע שנים.
על התופעה הזו הרחיב גרינברג (המייצג בין היתר גם את אוסקר גלוך):
"התחושה שרונן מדבר עליה היא נכונה. אף אחד לא פוסל ישראלים, אבל אתה מרגיש שהמצב שם מורכב מאוד. יש מוסלמים בכל מקום אם זה שחקנים, קהל או מישהו בצוות המקצועי וזה מתערבב עם השיקולים של המועדון במיוחד שמדובר בשחקנים צעירים עם פוטנציאל. כמו עם אוסקר וכמו שחקנים אחרים בסוף אם הם מאמינים בשחקן הם יחתימו אותו, אבל בניגוד לאירופה בארה"ב השיקולים האלה כמעט לא קיימים. קודם כל זו הצלחה של הישראלים שם ודבר שני, כמעט בכל קבוצה יש יהודים שמנהלים אותה או חלק ממנה ורוצים שחקנים ישראלים".
בשורה התחתונה, ברור שאירופה כבר אינה פתוחה ומסבירת פנים לישראלים כבעבר – מגמה שניתן לראות במידה מסוימת גם במקרים כמו של שחקנים רוסים שכמעט נעלמו מהמועדונים הבכירים ביבשת. אלא שבעוד שברוסיה יש לפחות גב כלכלי מקומי שמאפשר לקבוצות לפעול להפחתת מכסת הזרים כדי לספוג את השחקנים המקומיים שאינם סחורה מבוקשת, המצב בישראל שונה לחלוטין. קשה להעריך האם וכיצד הדברים ישתנו, אך כל עוד הנבחרת והליגה המקומית יתקשו לייצר הצלחות משמעותיות, הרצון של מועדונים באירופה לקחת סיכונים באקלים הפוליטי הטעון של ימינו ילך ויפחת.
מה דעתך על הכתבה?