עם ישראל מעולם לא היה צמא כל כך לנקמה שתגיע על מגרש הכדורגל

26 במרץ 2005. אצטדיון רמת גן רתח תחת שיגעון של 40 אלף איש. בדקה ה-90 של ערב מותח במיוחד מול אירלנד, עבאס סואן קיבל את הכדור על סף הרחבה ושלח בעיטה אדירה לרשת שקבעה שער שוויון דרמטי של 1:1. לרגע אחד, קטנטן ונדיר, המחלוקות השתתקו. המדינה כולה קמה על רגליה בבת אחת וצרחה את אותה צרחה מאוחדת, כי הכדורגל הצליח לאחד את כולם.

אלא שכמעט 22 שנה אחרי אותו ערב, מגרש הכדורגל, שאמור היה תמיד לשים את השנאה בצד, הפך לזירה שמייצרת עוד ועוד עוינות, חרדות ואמרות קשות נגד ישראל. את המציאות הזו המחיש השבוע באופן בוטה מאמן נבחרת אירלנד, שעמד מול המיקרופונים והצהיר בלי מסכות: "אנחנו לא משחקים עם רצח עם, אנחנו משחקים נגד רצח עם. אנחנו משחקים נגד ישראל, אנחנו לא משחקים עם ישראל". באותה נשימה תהה מדוע רוסיה הושעתה בעוד ישראל ממשיכה לשחק.

ההתבטאויות הללו אינן פרי רגע חולף, אלא שיא של כמעט 20 שנה שבהן הספורט הבין־לאומי הפך שוב ושוב לזירה של עימות סביב ישראל. מה שהחל באירועים נקודתיים על הדשא ומחוצה לו, הלך והתרחב עד שכל מפגש ספורטיבי הפך למוקד של מחאות, עימותים ומטענים פוליטיים כבדים.

מהדשא הספרדי ועד לרשתות החברתיות

הדרך אל המציאות הזו נבנתה צעד אחר צעד על כר הדשא ומחוצה לו. זה החל בינואר 2009, באצטדיון סוער בספרד, כאשר פרדריק קנוטה מסביליה הבקיע שער, הרים את חולצתו וחשף גופייה עם הכיתוב "פלסטין". תגובת השופט וההתאחדות הסתכמה בצהוב ובקנס סמלי, במהלך שהפך את המגרש לבמה פוליטית גלויה ונתן לגיטימציה למה שעתיד לבוא. 

שנים ספורות לאחר מכן, ב-2013, התברר עד לאן הרוח הזו נושבת: כדורגלן צעיר ואלמוני אז בשם מוחמד סאלח, שעשה את צעדיו הראשונים באירופה במדי באזל, הצהיר בפומבי כי אם קבוצתו תוגרל מול ישראלים הוא יסרב להגיע ולשחק מול "קבוצה ציונית", גם במחיר פגיעה בקריירה שלו. המרחב הספורטיבי החל להיסדק, כששחקנים נוספים כמו אחמד חסן ומידו הפכו את עמדותיהם לכלי נשק תודעתי. 

ההתנגשות הזו קיבלה ממד חד וישיר באוקטובר 2023, בעיצומה של תקופה מדממת שבה כאן ספרנו את החטופים והמתים. שחקנים בכירים בעולם הכדורגל הציפו את הרשתות במסרי הזדהות חד-צדדיים, ובראשם קארים בנזמה, חכים זייש ונוסאיר מזראווי, שהתעלמו לחלוטין מהמציאות הישראלית. אל מול שטף ההסתה הזה, שוער העבר של הנבחרת וכיום פרשן, דודו אוואט, נותר בודד לגמרי במערכה הציבורית, כשיצא להגן על האמת הישראלית והשיב להם ברשתות בחמש שפות שונות.

באותה תקופה ממש שילם אנואר אל גאזי את המחיר על דעותיו: מיינץ הגרמנית השעתה אותו באוקטובר 2023 בגלל פוסט קיצוני שפרסם, ולאחר מכן הפסיקה את חוזהו לאחר שלא התנצל והצהיר כי אובדן הפרנסה שלו בטל ומבוטל. המועדון מצידו הבהיר כי עובדיו מחויבים לקוד ערכים הכולל אחריות מיוחדת כלפי מדינת ישראל והעם היהודי, בין היתר בזכות אויגן סלומון, ממקימי המועדון שהיה יהודי. והשיא האבסורדי הגיע באוגוסט 2024, כאשר מסוט אוזיל בחר לפרסם מפה שבה שמה של ישראל נמחק לחלוטין והוחלף ב-X אדום — שלב אחד מעבר לכל ביקורת פוליטית, ודרישה מפורשת למחיקת עצם קיומנו.

מהמגרש לחרם מוסדי כולל ועד למשבר באירלנד

משלב ההתבטאויות האישיות של שחקנים, המאבק הידרדר במהירות למערכת מוסדית סגורה שחונקת את הכדורגל הישראלי מכל כיוון. מאחורי הקלעים לקראת המשחק בדברצן שבהונגריה התגלתה מערכת לחצים חסרת תקדים מצד המערכת האירית: למעלה מ-160 ספורטאים אירים חתמו על מכתב פתוח שקרא לחבריהם לנבחרת לא לעלות למגרש, מנהל הכדורגל של ההתאחדות הודה בגלוי "אנחנו לא רוצים לשחק במשחקים האלה", וג'יימס מקלין, עם 103 הופעות במדים הלאומיים, הצהיר שהמשחק "פשוט לא היה צריך להתקיים בכלל".

הרוח הזו כבר הפכה למדיניות רשמית בשנים האחרונות של ערים ומוסדות ברחבי אירופה: עיריית בריסל סירבה ב-2024 לארח את משחק ליגת האומות מול בלגיה, וערי בלגיה והולנד חסמו בהמשך את האפשרות לקבוצות ישראליות כמו הפועל באר שבע ומכבי תל אביב לארח בתחומיהן, מה שאילץ את המועדונים לנדוד למדינות אחרות. המגמה המוסדית הזו התבטאה גם בבלאגן תקשורתי ואבטחתי חסר תקדים, כמו שהתרחש סביב משחקיה של מכבי תל אביב באנגליה מול אסטון וילה במסגרת האירופית, כאשר הרשויות המקומיות והמשטרה הערימו קשיים עצומים וסירבו לאבטח את האוהדים הישראלים כראוי. 

הזירה הדיפלומטית גם נכנסה לאירוע, נשיאת ההתאחדות הנורווגית ליסה קלאבנס הובילה קו תקיף שדרש לחקור את ישראל בפיפ"א ולהעביר את הכנסות המשחק באוסלו כסיוע לעזה – משחק שלוּה בהפגנות אלפים, גז מדמיע ושריקות בוז רועמות בזמן "התקווה". הלחץ התגלגל להצבעות דרמטיות בחדרי הישיבות של אופ"א, החל מהדרישה הדורסנית של ההתאחדות האירית להשעיית ישראל, דרך קריאות פומביות של טורקיה ואיגודי מאמנים באיטליה, ועד למחזות השפלה שקטים על הדשא עצמו, כמו שחקני נבחרת העתודה של בוסניה שחלפו על פני הישראלים בבודפשט מבלי ללחוץ את ידיהם.

נבחרת רעבה על הדשא

העולם שמנסה בכל כוחו לדחוק את הספורט הישראלי אל מחוץ למפה צריך להבין דבר אחד ברור: עם ישראל מעולם לא היה צמא כל כך לנקמה שתגיע על מגרש הכדורגל.

כל דלת שנסגרה בבריסל או באמסטרדם, כל החלטה עוינת בחדרי הישיבות של אופ"א, וכל הצהרה מבישה של מאמן אירלנד לפני העלייה לדשא בדברצן – כל אלה אינם עוד סתם אירועים בספורט. הם הזיכרון החי שיישאו איתם השחקנים על המגרש. היריבה תגיע להתמודדות הזו כשהיא מתנצלת על עצם קיומו של המשחק; ישראל תגיע לשם עם מטען אדיר של גאווה פצועה ורצון עז להשתיק את כל העולם ולעלות חיוך של נקמה ספורטיבית על הפנים של אוהדי הנבחרת ועם ישראל.