על אף ההפסד 86:84 לבאיירן מינכן, יש הנחה מסוימת שצריך לתת להפועל תל אביב. זה המשחק הראשון של עונת היורוליג, הסגל השתנה בחלק מהעמדות, אמיר קופי בכלל לא עמד לרשות דימיטריס איטודיס וזאק לידיי, שפתח בחמישייה, שיחק רק 12 דקות ו-26 שניות. ועדיין, קשה להשתחרר מהתחושה שראינו שוב יותר מדי מהפועל של העונה שעברה. בעיקר כי הבעיה לא הייתה אם הכדור נכנס או לא, אלא איך הגיעו למצבי הזריקה.
הפועל פתחה עם ואסילייה מיציץ', אלייז'ה בריאנט, איש וויינרייט, לידיי ודן אוטורו, ובדקות הראשונות הצליחה להסתיר חלק מהבעיות שלה בזכות דבר אחד: ריבאונד ההתקפה. כשהמשחק המסודר לא ייצר מספיק יתרונות, אוטורו והחברים פשוט נתנו להתקפה עוד הזדמנות. הפועל סיימה את הערב עם 14 ריבאונדים בהתקפה, חמישה מהם של אוטורו לבדו, והוא היה גם האיש היציב ביותר שלה עם 20 נקודות, 12 ריבאונדים ו-10 מ-11 לשתיים. זו אחת הסיבות שהיא בכל זאת ירדה מהרבע הראשון ביתרון 21:16, למרות שההתקפה שלה לא באמת נראתה טוב.
ופה חוזרים לבעיה הגדולה. הפועל עדיין מתקשה לייצר שלשות טובות באופן עקבי, לא נראה עדיין איזה שיפור בהשוואה לעונה שעברה. ייתכן שזה יקרה, אבל במצב העניינים הנוכחי – אין שינוי. היא סיימה עם 7 מ-26 מבחוץ, אבל המספר החשוב יותר מבחינתי הוא 13 אסיסטים על 32 סלי שדה, לעומת 20 אסיסטים על 30 סלים של באיירן. זו לא רק שאלה של אחוזים. יותר מדי התקפות של הפועל עדיין הופכות למצב שבו שחקן אחד מכדרר וארבעה מסתכלים. מיציץ' סיים עם 14 נקודות, אבל גם עם 3 מ-13 מהשדה, שלושה אסיסטים ושלושה איבודים, וגם הדקות הטובות של הסרבי הגיעו בריצה של הפועל (נגיע לזה).
שוב ראינו אותו מכדרר את עצמו למוות, שוב היו דקות שבהן הכדור נשאר אצלו יותר מדי זמן ושוב ההתקפה נראתה כאילו היא מחכה שמישהו יפתור לה את הבעיה לבד. אין תירוץ לזה, בדיוק כמו שאין תירוץ לזה שאלייז'ה בריאנט הלך להסתפר בזמן הסופרקאפ. זו כבר פשוט הקארמה שנושכת אותו. בריאנט, אגב, סיים עם 0 מ-4 לשלוש.
ואם כבר קארמה, אז היא לא נעצרה אצל בריאנט. הפועל תל אביב קיבלה במשחק הזה בחזרה כמעט כל דבר שהיא הזניחה בדרך. היא לא ייצרה מספיק תנועה בלי כדור? באיירן הכריחה אותה שוב ושוב להיתקע בבידודים. היא לא הצליחה לבנות התקפות בקצב? הגרמנים ניצלו כל החטאה ואיבוד כדי להכתיב קצב משלהם. היא הסתמכה יותר מדי על זה שהכישרון יסדר הכול בסוף? אז בסוף באמת הגיע הכישרון, מיציץ' התעורר, בלייקני קלע וטופין נתן אנרגיה – רק שכבר היה צריך למחוק פיגור של 18 נקודות. לפעמים בכדורסל הקארמה היא פשוט הדבר שלא תיקנת בזמן, שחוזר אליך בדיוק ברגע הכי לא נוח.
ברבע השני באיירן כבר הפסיקה לתת להפועל להסתיר את זה. היא ניצחה אותו 18:28 ברבע השני והפכה 21:16 ל-39:44 במחצית. אנדי אובסט הגיע ל-17 נקודות עוד לפני ההפסקה, ג'סטיניאן ג'סאפ נתן שמונה נקודות מהירות ובאיירן התחילה לקבל פעם אחר פעם את הזריקות שאליהן רצתה להגיע. בצד השני הפועל הייתה תלויה ביותר מדי פעולות קשות.
כאן גם הורגש החיסרון של קופי והמחסור בדקות של לידיי. לא כי לידיי צריך לקבל כדור בכל התקפה, אלא כי הוא אחד השחקנים הבודדים בסגל הזה שמאפשרים לאיטודיס לשנות את הגיאומטריה של המגרש בלי להחליף את כל השיטה. הוא יכול לשחק בארבע או בחמש, להעניש חילוף, לפתוח את הצבע ולייצר יתרון בלי שצריך להריץ עבורו שמונה חסימות. בפועל, במשך פרקי זמן ארוכים הוא פשוט לא היה שם.
וזה התחבר גם לספסל. תומאש סאטורנסקי הוא בדיוק מה שידענו שהוא: שחקן שמסדר התקפה, לא שחקן שמייצר אותה מאפס. ב-16 דקות הוא לא קלע וסיים עם אסיסט אחד. זה לא בהכרח אומר שהוא היה רע, אלא שהחמישיות סביבו דרשו ממנו משהו שהוא פחות טוב בו וזה העלים אותו. מי שנפגע מזה במיוחד הוא אנטוניו בלייקני. בלייקני זקוק לידו למוביל כדור שמושך הגנה, מכריח עזרה ואז משחרר אותו לקבל החלטה מול יתרון. כשהוא נדרש להיות גם היוצר וגם המסיים, כל העסק נהיה קשה יותר. לכן האחוזים שלו לשלוש עד הדקות האחרונות לא היו רק ערב קליעה חלש. זו הייתה תוצאה של הדרך שבה הפועל הגיעה לזריקות האלה.
הרבע השלישי כבר היה השלב שבו המשחק ברח. באיירן ניצחה גם אותו, 18:24, רצה 0:9 ועלתה ל-51:66, ובהמשך היתרון כבר הגיע ל-18 עם 57:75 בתחילת הרבע רביעי. במקביל גם התמונה בריבאונד השתנתה. מה שנתן להפועל חיים בתחילת המשחק כבר לא עצר את המומנטום הגרמני, וכל החטאה הפכה להזדמנות של באיירן לרוץ לצד השני לפני שההגנה האדומה הסתדרה.
זו אולי הנקודה החשובה ביותר לגבי ההגנה של הפועל: הבעיות שלה בהתקפה פוגעות בה ישירות גם בצד השני. כשיש איבוד, זריקה מאולצת או התקפה שלא מזיזה את ההגנה, הרבה יותר קשה להעמיד את החמישייה וזה נגרר לחולאים של הכדורסל העומד של איטודיס. כאן נכנס גם הסיפור הגדול יותר של הסגל. חשבנו שאפשר יהיה להפריד בין "הפועל א'" ביורוליג לבין "הפועל ב'" בישראל, אבל זה לא באמת עובד ככה. במשחקים מסוימים מצב הסגל המקומי ישפיע על היורוליג, ובישראל ברור שההיררכיה וההרגלים מהיורוליג ישפיעו בחזרה. שתי הקבוצות האלה חיות באותו גוף.
ואז הגיע הרבע הרביעי. איטודיס פתח אותו עם חמישייה שלא עבדה, והפעם כבר קשה לתת לו הנחה של "תחילת עונה". להפועל היו משחקי הכנה, היא אפילו פגשה את אותה באיירן זמן קצר לפני פתיחת היורוליג וניצחה אותה, כך שלא מדובר בקבוצה שלא היה זמן לבחון מולה ציוותים או רעיונות. ברור שמשחק הכנה הוא לא משחק יורוליג וברור שקופי לא עמד לרשותו הפעם, אבל עדיין היה מצופה לראות היררכיה ברורה יותר.
במקום זה הגיע שוב התסריט המוכר: הפועל ירדה למינוס 18 ורק אז הבינה שהיא צריכה לשחק מהר. פתאום מיציץ' הפסיק לנהל כל פוזשן כאילו נשארו 18 שניות על השעון, בלייקני קיבל כדורים בתנועה, בריאנט תקף לפני שההגנה הסתדרה וג'ייקוב טופין נתן בדיוק את מה שהוא יכול לתת לקבוצה הזאת. טופין סיים עם 11 נקודות ב-5 מ-6 מהשדה, ובחמישייה עם מיציץ', בריאנט, בלייקני ואוטורו הוא נתן עוד גוף שיכול לקבל החלטה, לתקוף קלוז-אאוט או להיות המטרה בקיק-אאוט.
זו גם הייתה החמישייה שאיטודיס מצא רק כשהמשחק כמעט ברח לו לגמרי, והיא החזירה את הפועל לעניינים. האדומים רצו 0:14, מחקו כמעט את כל הפער ובלייקני אפילו השלים מהפך ל-81:82. פתאום גם ההגנה עבדה. לא במקרה. התקפה טובה מאפשרת לך לשמור טוב יותר, קצב טוב מייצר אנרגיה, וכשמיציץ' משחק מהר ומקבל החלטה מוקדם, כל הקבוצה נראית אחרת.
בסוף יוהאנס פויטמן העניש את הפועל בשלשה ל-84:86, והקאמבק נשאר כמעט. אפשר לצאת מהמשחק הזה עם האופי, עם אוטורו, עם טופין ועם העובדה שגם בערב רע מאוד הפועל הייתה מרחק פוזשן מניצחון. אבל זה יהיה הסיפור הנוח. הסיפור החשוב יותר הוא שהיא שוב נזקקה לפיגור עצום כדי להתחיל לשחק את הכדורסל שמתאים לכישרון שלה. יש הרבה זמן, זו רק פתיחת העונה ולידיי וקופי עוד ישנו המון, אבל אם הפועל רוצה להיות יותר טובה מזו של העונה שעברה, היא לא יכולה להמשיך לגלות ברבע הרביעי שהיא יודעת לשחק מהר. זו לא צריכה להיות תוכנית החירום שלה. זו צריכה להיות נקודת הפתיחה.
מה דעתך על הכתבה?