אפשר להחמיא על הדקות הטובות, אפשר לבקר את הטעויות, אפשר לנתח את ההרכב, המערך והחילופים, אך השורה התחתונה שלנו נשארה זהה: נבחרת ישראל לא מצליחה להתעלות ולספק את התוצאה הנכונה בדרך לניסיון להגשים את החלום הגדול של כולם – הגעה לטורניר גדול.
רן בן שמעון השחקן היה חלק מהסגל של שלמה שרף בשנות ה-90. הוא זוכר משחקים כמו פתיחת הקמפיין במוקדמות יורו 1992, שבו הנבחרת הפסידה 5:2 לאוסטריה בווינה, כשמחמאות על היכולת היו חלק מהאירוע במשחק הזה וגם במשחקים אחרים. יותר מ-30 שנה אחרי, גם המאמן הלאומי כבר לא רוצה לשמוע את זה. הוא רוצה לראות תוצאות, מה גם שהן עשויות להכריע את עתידו בנבחרת.
אז בהפסד 3:1 אתמול (חמישי) עידן נחמיאס לא היה שם בראשון, סייד אבו פרחי ספג אחרי השער את הצהוב השני, ואז ספגנו אחרי כדור בין הבלם לענאן חלאילי. אלה דברים שכנראה ימשיכו לקרות בליגת האומות וגם במוקדמות היורו. אנחנו עדיין לא שם מבחינה טקטית-הגנתית. זה יותר ברמה הפרטנית של השחקנים, אבל זה מה שיש ועם זה צריך לנצח.
איך מנצחים? עם מה שישראל לא הביאה למשחק הזה. כשמדברים על הסיכוי, מדברים בעיקר על החלק הקדמי שיש לנו, זה שכבר ראינו מה הוא שווה בטורנירים קודמים. מנור סולומון, ענאן חלאילי, אוסקר גלוך ורשימת החלוצים שיש בסגל – יש מספיק כישרון כדי לשחק טוב יותר בחלק הקדמי, וזה לא קרה אמש. ישראל הייתה יכולה לגנוב נקודה, אבל כמעט לא ייצרה מצבים, הביאה מינימום של מחשבה ויצירתיות בחלק הקדמי, ואוסטריה התכוננה היטב לסולומון ולחלאילי מהאגפים. לנו לא היו פתרונות.
בכדורגל אפשר לנצח גם ב-10 שחקנים, אבל ישראל ויתרה במצב של 1:1 ורצתה לגרד נקודה. בהתחשב בהיסטוריה שלנו, עדיף היה להמר קצת, להכניס חלוץ באופן מיידי ולשמור על השלישייה הקדמית במעברים בזמן שהאוסטרים יוצאים כולם קדימה. כשתורג'מן כבר נכנס, מנור סולומון היה ללא כוחות ויצא, וזה פגע באפקט של השינוי. חלוץ ניו אינגלנד נשאר רק עם אוסקר גלוך בחלק הקדמי, וזה לא היה שווה הרבה.
מה הלאה? זאת הנבחרת. כמעט תמיד הסיכויים שלנו לא יהיו גבוהים, וכולם צריכים להרים את הראש ולנסות שוב במשחק הבא, כולל עבודה מנטלית נכונה עד יום ראשון. לא פשוט להיות איש צוות או שחקן בנבחרת ישראל. כמעט תמיד זה מסתיים באכזבה, הקהל סקפטי עד אדיש והביקורות שוטפות כמעט אחרי כל משחק. המזל הוא שאפשר לתקן כבר ביום ראשון.
מה דעתך על הכתבה?