יממה לפני פתיחת ליגת האומות, על כר הדשא בלינץ, אסף שינו זוארץ את השחקנים סביבו. יו"ר ההתאחדות לא בא לדבר על מערכים. הוא בא לדבר על היסטוריה. "תזכרו מה זוכרים לנבחרת של 1970 עד היום", אמר. "כולנו התגייסנו להגעה ליורו 2028, זו משימת חיינו והכול תלוי רק בכם. יש פה חבורת ווינרים". ואז הוסיף משפט שנשמע היום כמעט כמו נבואה: "לא משנה מי משחק דקה, שתיים או 90 דקות, כל אחד ייכנס לעשות הכול".
למחרת ספגה ישראל פנדל בדקה ה-43 ושני שערים בדקות 90 ו-93, והפסידה 3:1. "נבחרת ישראל שוב קרסה בדקות הסיום", נכתב אחרי המשחק. המילה שכואבת בכותרת הזו היא "שוב".
אלא שאפשר גם אחרת. אלבניה היא מדינה עם רבע מהאוכלוסייה של ישראל, עם פחות כסף ועם לא מעט לחץ ציבורי סביב הנבחרת. רק ששם לא פצחו בנאומים קורעי לב, שם בנו תוכנית.
בטירנה יושב ארמנד דוקה, יו"ר ההתאחדות האלבנית. גם הוא רצה טורנירים, רק שבמקום לנאום הוא כתב מסמך. ב-2022 השיקה ההתאחדות שלו את "כדורגל למען האומה", אסטרטגיה לארבע שנים שנבנתה עם מומחים של אופ"א. חצי שנה אחר כך הוא הביא את הברזילאי סילביניו, והוביל את הנבחרת להישגים: העפלה ליורו שני, הגעה לפלייאוף המונדיאל, וזינוק כביר שבו ההגנה קפצה מהמקום ה-30 למקום ה-6 באירופה.
בכדורגל הישראלי, לעומת זאת, אנחנו אלופים במילים: "משימת חיינו", "חבורת ווינרים", "הדור שייקח את ישראל ליורו". מה שאין זה מסמך. אין אסטרטגיה רב שנתית שמישהו נמדד לפיה, אין יעד מקצועי שאפשר לבדוק, ואין מנגנון שממשיך לעבוד כשהמאמן מתחלף. באלבניה החליטו מה הם רוצים להיות ובנו את זה. אצלנו מקווים שהשחקנים ירגישו את זה מספיק חזק. המספרים מראים מה יוצא מזה.
ארבע הדקות שעולות ביוקר
לינץ לא הייתה תאונה. מאז 2020 ספגה ישראל 11 שערים מהדקה ה-41 ועד המחצית, ועוד 11 מהדקה ה-85 ועד הסיום. 22 מתוך 85 שערים, יותר מרבע, נכבשו בחלונות קצרים בסוף המחציות וכמעט בשליש מהמשחקים ישראל ספגה לפחות פעם אחת ברגעים האלה.
חלק מהשערים האלה עלו בנקודות ישירות. בהאמפדן ב-2021 ישראל הובילה 1:2 במחצית, וסקוט מקטומיניי ניצח בדקה ה-94. בדברצן ב-2025 דור פרץ השווה ל-4:4 מול איטליה בדקה ה-89, וסנדרו טונאלי ענה שתי דקות אחר כך.
שער בדקה ה-44 או בדקה ה-92 הוא לא מזל רע. הוא עניין של ריכוז, של כושר ושל ניהול משחק. את כל אלה אפשר לתרגל ולמדוד, בדיוק כמו שאפשר להתעלם מהם ולקוות לטוב.
המקום ה-44
גם כשמסתכלים על התמונה המלאה, המצב לא משתפר. מ-2020 ועד היום שיחקה ישראל 47 משחקים רשמיים במוקדמות המונדיאל, במוקדמות היורו ובליגת האומות, וספגה 85 שערים, ממוצע של 1.81 למשחק, שמעמיד אותה במקום ה-44 מתוך 55 נבחרות באירופה. מתחתיה נמצאות בעיקר נבחרות כמו סן מרינו, גיברלטר, ליכטנשטיין, מלטה ואנדורה. רשת נקייה היא שמרה רק בשמונה משחקים. בין 2014 ל-2019 היא עוד דורגה במקום ה-37.
אפשר לתלות את זה בשנתיים של משחקי בית בהונגריה, או ביריבות כמו איטליה, נורבגיה וצרפת. אבל גם לפני המלחמה, כשישראל עוד שיחקה בבית, היא ספגה 1.52 שערים למשחק, נתון שהיה ממקם אותה בשליש התחתון של אירופה.
באותן שנים, אלבניה וסקוטלנד עשו את הדרך ההפוכה. אלבניה עלתה מהמקום ה-30 למקום השישי ביבשת, עם 0.91 שערים ספוגים למשחק. סקוטלנד עלתה מהמקום ה-33 למקום העשירי.
אצל אלבניה זה התחיל בלוח טקטי. סילביניו ויתר על מערך 3-5-2 של קודמיו ועבר למערך 4-3-3, וכשחסר לו קיצוני, מאגר שחקנים שפועל מ-2017 מצא לו את ג'סיר אסאני בדרום קוריאה. המערך היה התקפי יותר, אבל ההגנה דווקא השתפרה: מ-1.10 שערים למשחק לפניו ל-0.74 תחתיו. במוקדמות יורו 2024 ספגה אלבניה ארבעה שערים בשמונה משחקים וסיימה ראשונה בבית, לפני צ'כיה ופולין. "להיות קומפקטיים, לא לתת מרחב בין הקווים", סיכם העוזר פבלו סבאלטה.
נכון, סילביניו כבר לא שם. הוא עזב במאי, אחרי ההפסד לפולין בפלייאוף המונדיאל, אבל הוא עזב אחרי שהביא את אלבניה ליורו, ואחר כך למרחק משחק אחד מהמונדיאל. באלבניה פלייאוף כבר לא הספיק. ישראל הגיעה לפלייאוף פעמיים דרך הדלת האחורית של ליגת האומות, ובשתיהן לא התקרבה. היום היא לא קרובה לשום טורניר גדול.
בסקוטלנד, לעומת זאת, המילה היא יציבות. סטיב קלארק מונה ב-2019 ועדיין שם. הוא בנה את הנבחרת סביב שלושה בלמים והביא אותה לשלושה טורנירים: יורו 2020, יורו 2024 ומונדיאל 2026, הראשון מאז 1998. החוזה שלו הוארך עד 2030.
גרנט, קשטן והשאלה הגדולה
גם כדורגל הגנתי כבר ניסינו. הנבחרות של אברהם גרנט ודרור קשטן, עם שלושה בלמים, קמפיין התיקו ומערך העטלף בוומבלי, שיחקו במוקדמות מונדיאל 2006 ויורו 2008 22 משחקים, הפסידו רק שלושה וספגו 22 שערים, בדיוק שער למשחק. ישראל הגיעה למקום ה-15 בעולם (השיא של כל הזמנים), ולא הגיעה לשום טורניר. הנבחרת של היום היא תמונת מראה: כובשת יותר, סופגת כמעט פי שניים, נמצאת במקום ה-76, וגם היא בלי טורניר.
אז מה עדיף, ישראל שמסתגרת ומטפסת בדירוג, או ישראל שמעזה, מרגשת ומפסידה בדקה ה-93? עשרים שנה הכדורגל הישראלי מתנדנד בין שתי התשובות, ומחליף מאמן כל פעם שהמטוטלת מגיעה לקצה. הנבחרת של קשטן ידעה לא לספוג ולא ידעה לרגש; הנבחרת של היום יודעת לרגש ולא יודעת לסגור משחק. אף אחת מהן לא נסעה לטורניר, כי אף אחת מהן לא נבנתה לפי תוכנית שנשארת אחרי שהמאמן הולך.
אלבניה שינתה שיטה, סקוטלנד דבקה בשלה, ושתיהן הגיעו לטורנירים. ההבדל ביניהן לבין ישראל אינו הסגנון, אלא ההחלטה מה רוצים להיות, והנכונות לחכות שזה יקרה. כל עוד ההתאחדות מביאה נאומים במקום מסמך, השאלה בין הגנה להתקפה תישאר תיאורטית. נבחרת בלי תוכנית לא מפסידה בדקה ה-93 במקרה; היא מפסידה שם כי אף אחד לא הכין אותה לדקה ה-93.
מה דעתך על הכתבה?