הבן עדיין אבוד, מכבי ת"א שוב רודפת: האם עודד קטש לא מסוגל לעמוד בלחץ?

יש משהו מעצבן בלראות את מכבי תל אביב הזאת. באמת מעצבן. מסתכלים על הסגל ורואים את דניאל תייס, בונזי קולסון, ים מדר, קיטון וואלאס, ג'יילן הורד, רומן סורקין ואיפה לונדברג, ואז מסתכלים על מה שקורה על הפרקט ולא מצליחים לחבר בין שני הדברים. כן, אנחנו רק במחזור השני של היורוליג. כן, אף קבוצה לא אמורה להיות מוצר מוגמר בשלב הזה של העונה. אבל יש הבדל בין קבוצה שעוד לא מחוברת לבין קבוצה שסופגת שתי טרחות בשני המחזורים הראשונים, מול וילרבאן ובשיקטאש, ומסיימת את השני עם 109 נקודות לחובתה.

זה כבר מעבר לחוסר חיבור. זו נורת אזהרה בוהקת.

והדרך הכי פשוטה להבין עד כמה ההכנה של מכבי למשחק הייתה בעייתית היא להסתכל על השחקנים שהכאיבו לה. סקוטי ווילבקין? מכירים את המוצר. יודעים בדיוק מה יש: קליעה, ביטחון, יכולת לייצר לעצמו, לקחת זריקה קשה ולהיכנס לרצף. יודעים גם מה אין. אין יותר מדי הגנה, כבר אין יותר מדי רגליים ולגרום לו לאבד זה לא כזה קשה.

ובכל זאת מכבי נתנה לו בעיקר את מה שיש ופחות את מה שאין. הוא קיבל קצב, קיבל ביטחון, קיבל את הזריקות שהוא אוהב וסיים עם 20 נקודות ו-4 מ-5 לשלוש. חלק מהזריקות היו קשות? בסדר. חלקן אפילו עם קצת מזל? גם בסדר. זה עדיין לא משנה את התמונה: כשאתה מכיר כל כך טוב שחקן מסוים, הדבר האחרון שאתה רוצה הוא לתת לו להרגיש בנוח בדיוק בנקודות שבהן הוא הכי טוב.

אנטה ז'יז'יץ'? אותו סיפור. גם אותו מכירים. יודעים שהגודל שם, הכישרון ההתקפי שם, הידיים שם, הסיומת בצבע שם. יודעים גם איפה אפשר להקשות עליו, כי הוא אף פעם לא היה שומר גדול ולהוציא אותו בעבירות על מנת שייכנס ווניין גבריאל (זכור לטוב, סתם), זה לא מסובך.

בפועל, מכבי שוב נתנה לו בעיקר את מה שיש ופחות את מה שאין. הוא נכנס לצבע, השתמש בגודל שלו, קיבל את הכדור במקומות נוחים ובדקות מסוימות נראה כמו האיש הגדול באמת באזור הטבעת. הוא לא היה צריך ערב של 25 נקודות כדי להשפיע על המשחק, כי מכבי אפשרה לו להיות בדיוק השחקן שהוא רוצה להיות.

ובצד השני זה כמעט הפוך. דניאל תייס הגיע עם סט יכולות שאנחנו מכירים מצוין: חוכמת משחק, תזמון, מסירה, משחק בלי כדור, קשיחות והגנה. כרגע מכבי מקבלת ממנו יותר ממה שאין ופחות ממה שיש. הוא עדיין נראה לא מחובר, לא חד ולא מספיק דומיננטי, ובמקום לראות שחקן שמרים את רמת המשחק של הסובבים אותו, רואים שחקן שעוד מחפש את המקום שלו בתוך הקבוצה. תשע נקודות לא מספרות את הסיפור. שני ריבאונדים ב-20 דקות מספרים אותו קצת יותר.

ואז יש את בונזי קולסון. אל תתנו ל-17 הנקודות להטעות. אחרי שלושה רבעים היו לו ארבע בלבד, ואת 13 הנקודות הנוספות הוא קלע ברבע הרביעי, כשהמשחק כבר הפך למרדף ומכבי ניסתה איכשהו לחזור. כלומר, המספר הסופי נראה טוב, אבל הוא לא מספר איך המשחק באמת התנהל.

וזה אולי אפילו יותר מוזר מהמספרים עצמם. הרי אנחנו לא מדברים על שחקן חדש שקטש עוד צריך ללמוד. זה הבן האובד שחזר לאבא. קטש מכיר את קולסון, קולסון מכיר את קטש, ושניהם יודעים בדיוק איפה הוא יעיל: בפוסט מול שומר קטן, בחיתוכים, ביציאה לקליעה ובקבלת כדור אחרי שההגנה כבר זזה. למרות זאת, במשך שלושה רבעים מכבי כמעט לא הריצה עליו מספיק דברים ולא הצליחה למצוא אותו בנקודות שבהן הוא באמת מסוכן. עד שזה קרה, כבר היה מאוחר מדי.

וזה מתחבר ישירות לבעיה של התגובה המאוחרת. קטש ניסה בהמשך גם את קולסון ובריסט יחד בעמדות 3 ו-4 כדי לקבל יותר גיוון וריווח, וגם הרכב של שלושה גארדים כדי להרוויח יותר קצב ואיום מבחוץ. אלה רעיונות שיש בהם היגיון. הבעיה היא שהם הגיעו כשהמשחק כבר ברח. גם כאן מכבי הגיבה למה שבשיקטאש עשתה במקום לגרום לבשיקטאש להגיב אליה.

אם חשבנו שהבן האובד יחזור הביתה והכול יתחבר מיד, כרגע גם האב וגם הבן נראים קצת אבודים. ולא בגלל שקולסון שכח לשחק, אלא דווקא להפך: ברגע שמכבי התחילה להשתמש במה שיש בו, הוא מיד נראה אחרת. השאלה היא למה היה צריך לחכות לרבע הרביעי כדי להיזכר בזה.

וזה כבר מתחבר לבעיה הגדולה ביותר כרגע: ההגנה. בשיקטאש סיימה עם 17 מ-30 לשלוש, 56.7 אחוז. אם זה היה רק ווילבקין, אפשר היה לספר לעצמנו סיפור על ערב מטורף של כוכב. אבל אנתוני בראון קלע 6 מ-7, דבון דוטסון 3 מ-5 ופורקאן קורקמאז 2 מ-3. כשכל כך הרבה שחקנים מרגישים בנוח מאותו אזור, זו כבר לא רק סטיית קליעה. זו שיטה שלא עבדה, תיאום שלא היה ושחקנים שאיבדו עמדות שוב ושוב.

מכבי תל אביב אף פעם לא הייתה קבוצת הגנה גדולה תחת קטש. למעשה, בשנים האחרונות היא הייתה אחת מקבוצות ההגנה החלשות ביורוליג, אם לא החלשה בהן. אלא שכרגע יש לזה עוד שכבה: הלחץ. נראה שהכול פונקציה שלו. שחקן אחד מפספס רוטציה, השני מגיע מאוחר לעזרה, השלישי כבר לא בטוח אם לצאת או להישאר – והכול נהיה יותר איטי, יותר מבולבל ויותר נרפה.

וזה המקום שבו השאלה כבר עוברת מהשחקנים לקטש. האם הוא מאמן שמסוגל לעמוד בלחץ שנוצר סביב הסגל הזה? שלא יספרו סיפורים על כך שהמטרה היא פלייאין בלבד. אולי זו הדרך להוריד ציפיות, אבל כשמביאים תייס, מחזירים את קולסון, מוסיפים את מדר ואת וואלאס ומשאירים בסיס משמעותי, זו קבוצה שרוצה להגיע לפלייאוף בדרך כזו או אחרת. לא בהכרח טופ 6, אבל מקום גבוה בפלייאין, לא אפשרי? אפשרי (כרגע לפחות, רק על הנייר).

וכשזה המצב, נראה שהציפיות מתחילות להשפיע גם על ניהול המשחק. על בחירת החמישיות, על הזמן שבו נשארים עם שחקנים שלא עובדים ועל התגובה למה שקורה על הפרקט. קטש עצמו הודה אחרי המשחק שמכבי איבדה ביטחון ושפת גוף, ושבמשך דקות היא לא שיחקה ביחד. הוא גם שם דגש על כך שההגנה לא הייתה מספיק טובה. כשזה מגיע מהמאמן עצמו, קשה לפטור הכול בתירוץ של "תחילת עונה" ונראה שגם קטש לא בדיוק מתחבר אליו, בטח לאור שתי הקבוצות שניצבו מולו.

וזה חבל, כי כשהכדורסל של קטש עובד, הוא עדיין נשק התקפי יוצא מן הכלל. גם בערב רע מכבי הצליחה להגיע לאחוזים טובים מאוד לשתיים. הבעיה הייתה הריווח, התנועה והעובדה שהשלשות לא נפלו, כי הן הגיעו ממצבי קליעה לא נוחים. מכבי קלעה רק חמש מחוץ לקשת, וביותר מדי התקפות נראתה כאילו היא מנסה לפתור משהו אחרי שהמהלך כבר נשבר, במקום שהפתרון יגיע מתוך ההתקפה עצמה ולייצר זריקה טובה מבחוץ.

בשיקטאש, לעומת זאת, פשוט שיחקה את המשחק שלה. היא קבוצה שאוהבת לרוץ, לשחרר זריקות מוקדם ולתת ליוצרים שלה חופש. אחלה פרויקט, אחלה קבוצה ואחלה סיפור. אבל זה לא אמור למנוע ממכבי לשחק את המשחק שלה, בטח כשהיא אמורה להיות עדיפה על הנייר. בפועל, היא לא הובילה אפילו פעם אחת, פיגרה כבר 41:25 ברבע השני, חזרה עד 50:44 ואז שוב נתנה למשחק לברוח.

וזה חשוב, כי מכבי לא הפסידה משחק שבו לא הייתה לה דרך לחזור. היו לה דקות טובות. היו לה הרכבים שנראו טוב יותר. היו לה רגעים שבהם היא הצליחה להעלות לחץ ולייצר קצב. ג'ימי קלארק שוב נתן דקות טובות, מדר ידע להזיז את הכדור, וקולסון בסוף הראה שכשהוא מקבל את הכדור במקומות הנכונים הוא יכול לייצר. הבעיה הייתה שכל זה הגיע בטפטופים, מאוחר, כשבשיקטאש כבר הרגישה בשליטה.

וזה מביא לנקודה האחרונה, ואולי המדאיגה ביותר. איך מכבי הזאת אמורה לחזור למשחקים? האם הקאמבק שלה תלוי בכך שהיריבה סוף סוף תחטיא את השלשות הפנויות שהיא מקבלת? כי מול בשיקטאש היו רגעים שבהם זו הייתה התחושה. מכבי לוחצת, מנסה לרוץ, מנסה לקצץ – אבל בצד השני היא עדיין צריכה לקוות שהכדור שפעם אחר פעם יוצא החוצה לשחקן חופשי פשוט לא ייכנס.

לפעמים זה יקרה. לפעמים גם קבוצה שמקבלת זריקה טובה תחטיא. אבל זה לא משהו שאפשר לבנות עליו.

מכבי יכולה להיות הרבה יותר טובה מזה. הכישרון שם, הכלים שם, וגם הכדורסל שקטש יודע לייצר לא נעלם. אבל אחרי שני מחזורים היא ב-2:0, אחרי שני מחזורים היא רודפת, ואחרי שני מחזורים היריבה מקבלת יותר מדי פעמים בדיוק את מה שהיא רוצה.

בשיקטאש קיבלה מווילבקין וז'יז'יץ' את מה שיש בהם, ופחות את מה שאין. מכבי, בינתיים, מקבלת מתייס, קולסון וחלק מהחיזוקים שלה יותר מדי ממה שעוד לא עובד ופחות מדי ממה שהם אמורים לתת.

זה לא משבר. מוקדם מדי לקרוא לזה ככה. זו כן נורת אזהרה, והיא כבר לא מהבהבת בעדינות.