"אני באמת מתבייש. במחצית בא לך לקבור את עצמך". דניאל פרץ לא חיפש מילים יפות אחרי התבוסה לאירלנד. הערב בדברצן התחיל הרבה לפני שריקת הפתיחה: סרטים שחורים על זרועות האירים, ידיים שלא נלחצו, גבות שהופנו להמנון. אבל האמוציות לא מסבירות לבד את המספר הכי מביך של הערב. ישראל החזיקה בכדור 64 אחוזים מהזמן ומסרה כמעט פי שניים מסירות מהיריבה. לאירלנד הספיקו שלוש בעיטות למסגרת, ושלושתן נכנסו ברשת.
כדי להבין איך זה קורה, צריך להסתכל על מה שקורה על הקווים ולא רק על הדשא. בשנתיים ורבע של רן בן שמעון, הנבחרת עברה תשע פעמים בין הגנה של שלושה בלמים להגנה של ארבעה. זה לא כיוונון עדין לפי יריבה, אלא תחלופה תכופה שמונעת מהקו האחורי לייצר תיאום בסיסי ויציבות לאורך זמן. התוצאה בהתאם: 22 משחקים, 8 ניצחונות ו-11 הפסדים.
גם השיטה שבן שמעון חוזר אליה הכי הרבה מדגישה את הבעיה. מערך ארבעה שחקני הגנה בקישור ובחוד מניב נקודה וחצי במשחק, אבל כל הניצחונות בה הגיעו מול יריבות נחותות כמו אסטוניה ומולדובה, בעוד כל ההפסדים הגיעו מול איטליה ואירלנד. המדגם אולי קטן, אך הכיוון חד משמעי: זו שיטה שנוחה למשחקים שבהם ישראל פייבוריטית, אך היא מתקשה מאוד כשהרמה עולה ונדרשת עמידה טקטית קשיחה ומאוזנת יותר.
הטענה על חוסר זמן בנבחרת מתעלמת מהעובדה שלכל המאמנים הלאומיים יש את אותם שלושה אימונים בחלון. בן שמעון פועל לפי עקרונות משחק קבועים, כמו קומפקטיות ולחיצה לחילוץ כדור, אך הזיגזג התכוף בבחירת השחקנים מערער את החיבור הקבוצתי. במקום לפשט את הדברים ולסמוך על עוגנים ברורים, השינויים התכופים מייצרים נתק בין הרעיונות הקבועים של הצוות לבין מה שהמשחק בשטח דורש.
המחדל בלינץ: ההכנה עבדה, החילופים החלישו את הקבוצה על פניו, ההכנה למשחק באוסטריה הייתה טובה והמערך תפקד היטב מול ראלף ראנגניק. השוויון של סייד אבו פרחי הוכיח שאפשר לעמוד מולם, אלא שמה שעבד עד אז קרס בשל בחירת החילופים וניהול המשחק. במקום לשמור על המנהיגים על הדשא שיעזרו להחזיק את הכדור בחיסרון מספרי, הגיעו חילופים שהוציאו החוצה את השחקנים המובילים והחלישו את המבנה. השילוב של כניסת רז שלמה וירין לוי בדקה ה-63, דור תורג'מן בדקה ה-72, ואלי דסה וליאל עבדה רק בדקה ה-83, יחד עם חוסר ריכוז רגעי של דקות הסיום, הוביל להשתלטות אוסטרית ולספיגה מאוחרת שגבתה את כל הנקודות.
עצימת עיניים מקצועית: למה בן שמעון בחר להפקיר את הקישור מול אירלנד?
החזרה לשיטה המועדפת בדברצן התבררה כבחירה שגויה. מול נבחרת כמו אירלנד, שבנויה על מגנים-כנפיים תוקפים וחלוצים שמנצלים שטחים לעומק, העלייה במערך הרגיל הפקירה את הקישור האחורי והשאירה את הקו חשוף לחלוטין. לצד פערים אינדיבידואליים ברורים שהכריעו ברגעים הקריטיים, הצוות המקצועי בחר להתעלם מהאלטרנטיבות שהוכיחו את עצמן בשטח מול יריבות דומות, והסתמך על הרכב שלא סיפק את הסחורה ההגנתית הנדרשת.
לקראת קוסובו: האם השינויים המערכתיים יספקו פתרון?
קוסובו אינה מנסה להסתיר את הסגנון שלה: הכל ממוקד בהגבהות ובעבודה פיזית סביב וודאט מוריקי. המעבר המסתמן לחמישה שחקני הגנה מהווה מענה הגיוני על הנייר לעצירת המוקד ההתקפי שלהם, אך המבחן האמיתי יהיה האם הצוות יצליח לייצר תיאום בהגנה בלי לפתוח שטחים מיותרים בשטחי הביניים, בעיה שמלווה את הנבחרת עקב חוסר יציבות מתמשך בבחירת ההרכב והמערך.
שורה תחתונה: השאלות שנותרות פתוחות לקראת ההמשך
המשחקים האחרונים מוכיחים שהבעיה של נבחרת ישראל חורגת מעבר לתוצאה נקודתית. היא נובעת משילוב בין פערים אינדיבידואליים מול יריבות אירופיות חזקות לבין קבלת החלטות שגויה בניהול משחק ובהרכבת הקו האחורי. כדי לייצר המשכיות ולשנות כיוון לקראת האתגרים הבאים, הצוות המקצועי יצטרך למצוא סוף סוף יציבות ועוגנים ברורים, במקום להמשיך לשנות סדרי עולם בכל חלון מחדש.
מה דעתך על הכתבה?