יואקים מיילה היה המנוע של דנמרק בקמפיין הגדול שלה. הוא סיים את מוקדמות מונדיאל 2022 כמלך השערים המשותף של הנבחרת, כבש את שער הניצחון מול אוסטריה שהבטיח את הכרטיס לקטאר, וביורו 2020 נבחר לנבחרת הטורניר בדרך לחצי הגמר. מישל אבישר, קשר מרכזי בבולוניה, הוסב בנבחרת שווייץ לשחקן קו שמאלי, וסיים את יורו 2024 עם הציון הממוצע הגבוה ביותר בנבחרת שלו. המכנה המשותף: שניהם שיחקו כשחקני קו במערך של שלושה בלמים, ומאמן שבנה סביבם את המערכת הפך אותם לשחקנים הכי משמעותיים בנבחרת. אותו סיפור חזר על עצמו עם דנזל דומפריס בהולנד, רובין גוזנס בגרמניה וקירן טריפייר באנגליה.
ובצד הישראלי: ענאן חלאילי ורוי רביבו. על הנייר, הם הכוכבים הגדולים ביותר של הנבחרת היום. חלאילי הצטרף בקיץ לקריסטל פאלאס מהפרמייר ליג ב-21 מיליון ליש"ט, והפך לשחקן הישראלי היקר בהיסטוריה. רביבו חתם באלצ'ה מהלה ליגה, ותוך שלושה משחקים בהרכב כבר רשם צמד בישולים בניצחון 1:3 על אספניול. אבל בתודעה זה עדיין לא קרה. בכל פעם שמדברים על הנבחרת, כולם מחכים למנור סולומון ולאוסקר גלוך, שכביכול הם הכוכבים שלנו. ההרכב נבנה סביבם, הכותרות נכתבות עליהם, והציפייה היא שהם יכריעו. חלאילי ורביבו נשארים מאחוריהם, שחקנים שצריך למצוא להם מקום, ולא שחקנים שהנבחרת נבנית סביבם.
הבעיה: לרצות את כולם
הבעיה של הנבחרת מתחילה ברן בן שמעון, שניסה לרצות את כל הפרשנים שצעקו שישראל יכולה לשחק התקפי, ופשוט הסתבך. ההסתבכות נובעת מניסיון אחד: למצוא מקום על המגרש לסולומון, לגלוך ולחלאילי ביחד. זה לא עובד.
המספרים מאז שחלאילי עלה לנבחרת הבוגרת בנובמבר 2023 חד משמעיים. ישראל ניצחה רק פעם אחת כשהשלושה היו על המגרש יחד: ב-1:3 על אסטוניה ביוני 2025, ואז השלושה חלקו את המגרש בסך הכול כ-24 דקות, כשישראל כבר הובילה. בשאר הניצחונות מאז, אחד מהשלושה תמיד חסר: ישב על הספסל, לא נכלל בסגל או הוחלף לפני שהשני נכנס.
מה למדנו מהסיבוב הראשון של ליגת האומות
שלושה משחקים, נקודה אחת, שער זכות אחד ושישה שערי חובה. אבל מעבר למספרים, יש פה שיעור טקטי ברור.
מול אוסטריה בלינץ פתח בן שמעון במערך 4-1-4-1, עם סולומון, גלוך וחלאילי בהרכב ורביבו כמגן שמאלי. ישראל אמנם השוותה בדקה 55 משער של סייד אבו פרחי, אבל הפער בכמות ההזדמנויות היה עצום: 20 בעיטות לאוסטריה מול 4 לישראל, 9 למסגרת מול אחת בלבד, וחמש הזדמנויות גדולות לאוסטריה מול אפס לנו. השער הישראלי הגיע מהבעיטה היחידה שלנו למסגרת. נכון שאבו פרחי הורחק דקה אחרי השער וישראל שיחקה יותר מחצי שעה בעשרה שחקנים, אבל הפער לא נוצר רק בגלל ההרחקה: אוסטריה שלטה כבר במחצית הראשונה וירדה להפסקה ביתרון, ובסוף ישראל נשברה בדקות 90 ו-93. מול אירלנד בדברצן חזר בן שמעון על אותו רעיון, עם השלושה שוב יחד. אחרי 25 דקות כבר היה 3:0, הפתיחה הגרועה אי פעם של הנבחרת במשחק רשמי.
ואז הגיעה קוסובו. בן שמעון עבר לשלושה בלמים, חלאילי שיחק על כל הקו, גלוך התחיל על הספסל, ולראשונה בקמפיין ישראל לא ספגה. המאמן עצמו סיפר על ארבעה מצבים של 100% גול. רביבו, הפצוע, אפילו לא היה בסגל, ובכל זאת המערך עבד.
המסקנה הראשונה: אנחנו לא יכולים לשחק עם שני בלמים, בטח כשירדנו למקום ה-44 באירופה מבחינה הגנתית ואין לנו את הפריבילגיה לחשוב שאנחנו מספיק טובים התקפית כדי לחפות על זה. המסקנה השנייה, הכואבת יותר: אוסקר ומנור לא יובילו את הנבחרת הזו בשיטה הזו. מנור הוא שחקן משלים ברמה גבוהה, לא שחקן שנבחרת נבנית סביבו. ואוסקר, עם כל הכישרון, עדיין צריך מערך שמתאים לו, וזה מערך שכרגע לא קיים במבנה הנוכחי.
לכן בן שמעון חייב להבין שהנבחרת כאמור צריכה להיבנות מחדש סביב רביבו וחלאילי, השחקנים הטובים והחושבים ביותר במערך הישראלי.
המאמנים שהימרו על חמישה
כדאי להסתכל על מי שעשו את זה לפנינו. קספר יולמן הוביל את דנמרק לחצי גמר היורו במעך 3-4-3, שבו שחקני הקו היו אחראים כמעט לבד על הרוחב. גארת' סאות'גייט עבר למערך 3-5-2 לפני מונדיאל 2018, רוברטו מרטינס הביא את בלגיה למקום השלישי, ומוראט יאקין בנה את שווייץ של יורו 2024 סביב שחקני קו, אבישר בראשם.
והדוגמאות הכי רלוונטיות לנבחרת בסדר הגודל שלנו: מרקו רוסי בהונגריה ו-ווילי סניול בגאורגיה, שהעפיל לטורניר הגדול הראשון בתולדות המדינה עם שלושה בלמים ושני שחקני קו שיורדים להגנת חמישה. אף אחד מהם לא ניסה להמציא נוסחה. הם בנו מערך שמסתיר חולשות ומבליט את מה שיש.
גלוך כג'וקר, הקו כעוגן
נראה שמאז שהגיע, בן שמעון לא באמת יודע מה לעשות עם גלוך. הפתרון, לפחות בשלב זה: גלוך כג'וקר על הספסל, שחקן שמסוגל לשנות משחק כשהוא נכנס, בדיוק כמו שעשה מול אלבניה ומולדובה בדקות המאוחרות כשההגנות כבר עייפות.
מה שראינו מול קוסובו צריך להיות תחילת התהליך: המעבר משלב הניסויים והטעויות לשלב של זהות טקטית מחייבת ומערך קבוע של שלושה בלמים לקראת מוקדמות אליפות אירופה.
המשחקים שנותרו, אירלנד בחוץ, קוסובו ואוסטריה, צריכים לשמש כמבואה חיה לחידוד העניין. אין לנו יותר פריבילגיה לנסות לרצות את דעת הקהל עם עוד קשר או עוד שחקן התקפה; שלושת המפגשים הללו הם הזמן האידיאלי לייצר הרגל, אוטומטיזם ומשמעת ברזל במערך של שלושה בלמים כדי לייצב את חוליית ההגנה.
בתוך המערך הזה, העוגנים ברורים: החיבור של ענאן חלאילי ורוי רביבו על הקווים נותן את מה שהיה חסר לנבחרת יותר מכל, אגרסיביות, עומק ורוחב אמיתיים שמתאימים לרמות הגבוהות של אירופה. הנבחרת חייבת להיבנות קודם כל סביבם כצירים המרכזיים של המערך, ואולי רק כך, כשהלחץ יירד מסולומון ומגלוך, נרוויח אותם בדרך הנכונה שתביא אותנו לטורניר גדול.
מה דעתך על הכתבה?