עם שתי נקודות בלבד מתוך 12 אפשריות, המחצית הראשונה של קמפיין ליגת האומות הייתה מאכזבת מאוד עבור נבחרת ישראל, אבל נדמה שהדבר הטוב ביותר שקרה לה הוא דווקא שריקת הסיום. במצבה הנוכחי, כשהכול נראה שברירי כל כך, הנבחרת הייתה זקוקה לפגרה ולהפוגה לפני שתתפרק לחתיכות.
האירוע הטוב והרע, נקודת השפל והגאות (היחסית) של הקמפיין, אינו קשור כלל לכדורגל. קצת כמו ששונאינו לאורך ההיסטוריה הרחוקה והקרובה, היו אלה שהגדירו עבורנו מיהו יהודי ומיהו ישראלי, שאלות שבהן לא יכולנו להכריע בעצמנו, כך הפכה נבחרת אירלנד את אוהדי הכדורגל בישראל לכאלה שצעקו "יש!" גדול אמש עם שער השוויון של דור פרץ.
ננסה להרחיב את הפסקה האחרונה לטובת מי שאינו מצוי בהוויית הכדורגל: חוץ מכמה אנשים שבאמת אין להם חיים, אין לנבחרת ישראל אוהדים. אוהדיה הם אוהדי מכבי חיפה, מכבי נתניה, הפועל ירושלים ועירוני טבריה, שתמיד יעדיפו ניצחון במשחק הליגה הבא של קבוצתם על פני הופעה טובה של הנבחרת.
זה לא אומר שהנבחרת לא יכולה לתפוס, לעיתים, את תשומת הלב של האוהדים מהמעגל השני והשלישי, רק שזה קצת תלוי הצלחות: משחק מכריע בקמפיין גדול מעמיד מדינה שלמה מאחורי הנבחרת, עת כולנו גודשים את האצטדיון (אוהד קשיש כמוני עוד זוכר איך היו 50 אלף אוהדים תופסים כל פינה באצטדיון רמת גן).
או אז הנבחרת מאכזבת (תמיד!) הופכת באחת לשק החבטות של עם ישראל – ובסוף כולם מסכמים שאירופה גדולה עלינו, וחוזרים להתעניין בהפועל נגד בית"ר בשבת.
ימותו האירים
והנה אירע לנבחרת ישראל נס קטן, דווקא במשחק שאינו מכריע דבר, במפעל שהוא כעין גביע הטוטו של הנבחרות הלאומיות – וכל העיניים היו עליה בגלל התנהגות אנטישמית של מדינה שאוהבת לשנוא אותנו.
לא סתם "פרו-פלסטינית", אלא אנטישמית ממש, כזאת ששחקניה לא מוכנים ללחוץ יד של יהודי או מבזים את "התקווה" שהיא כתפילה יהודית הרבה לפני שהיא המנון לאומי.
"הבחורים" כפי שהיה נהוג לומר פעם, לא עמדו בציפיות, לשון המעטה – ונחלו תבוסה משפילה. גם בתוצאה (3-0 חלק), אבל בעיקר בדרך שבה הושגה – מסיבה אירית שנמשכה כרבע שעה, במהלכה הם חגגו את שעריהם בנישוק הסרטים השחורים שענדו לזכר המרצחים.
מאחר שהזעם מבעבע שוב רק למקרא הדברים, נעצור כאן וננסה להגיד כמה מילים על כדורגל. כי למרות שהביקורת על הנבחרת אינה קשורה ביכולת אלא בגישה, הייתה גם טעות מקצועית אחת גדולה של המאמן, רן בן שמעון, שהשאיר במשחק ההוא את דור פרץ מחוץ להרכב.
אז נכון שכאשר מפסידים בכדורגל הופך השחקן שלא שיחק (אלא כמחליף, מאוחר מדי) להכי טוב, אבל למאמן הלאומי לא הייתה את הפריבילגיה להושיב על הספסל את הכוכב היחיד שלו שנמצא בכושר שיא.
כי אם נמשיך לדבר על כדורגל נטו, אתרא מזלו של רב"ש לקבל את הכוכבים שלו בכושר ירוד: מנור סולומון שכשל מלהוכיח שהוא מתאים לפרמיירליג, מתקשה להוכיח שהוא שחקן ברמה גבוהה גם בליגה השנייה באנגליה (הליגה שרוב שחקני הנבחרת האירית משתייכים אליה), אייאקס ההולנדית עוד לא החליטה מה היא רוצה שאוסקר גלוך יהיה עבורה – מה שגורם לו לראות את מרבית המשחקים מהספסל. אפילו ענאן חלאילי, שמשחק בליגה האנגלית הבכירה, זכה (כרגיל במקרים כאלה) ליותר מדי שבחים על השער הראשון שכבש עבור קריסטל פאלאס, במשחק שבו היה אשם לפחות בשניים מהשערים שספגה קבוצתו.
הדור של פרץ
לעומתם דור פרץ היה צריך רק לעלות על המגרש כדי לכבוש בצרורות. נכון – הוא עושה את זה בליגה הבינונית שלנו, בישראל, אבל כשמרבית שחקני המפתח שלך נמצאים בכושר משחק בינוני עד ירוד, אתה לא יכול להתעלם מהבחור הכי לוהט בחדר ההלבשה. לא במקרה היה דור פרץ מי שהציל את מה שנותר מהכבוד הלאומי שלנו וכבש את שער השוויון נגד שונאי ישראל.
ייאמר מיד: נדרש הרבה יותר מתיקו (מכובד לכשעצמו) במשחק הגומלין מול האירים (שאירחו אותו אמש בסרביה, כנראה לא רוצים שיהודים יזהמו בנוכחותם את האי הירוק שלהם) כדי להשיב את האמון שהופר בתבוסה במשחק הראשון, אבל אפשר שהתיקו, ובעיקר הגישה של השחקנים לאורך כל דקות המשחק, הוא צעד ראשון בדרך נכונה.
ניצני השינוי נראו כבר במשחק נגד קוסובו, למרות התיקו המאופס בסיום – והם ניכרו ביתר שאת ברוח הלחימה של השחקנים אמש. זה הספיק ללא יותר מנקודה, במשחק שבו היינו קרובים לכבוש או לספוג את השער השני, אבל לפחות כססתי ציפורניים במשחק של נבחרת ישראל – רמת מחויבות שלא ידעתי כמוה מזה שנים.
חשבון, בבקשה
מחצית מקמפיין ליגת האומות מאחורינו ואפשר לבקש חשבון: החשבון מתחיל בהפסד מאכזב מול אוסטריה שחשף כשל מנטלי חמור (התפרקות בדקות הסיום), כשל שהפך לקריסה מול אירלנד.
אנחנו מסתכלים בעיקר על השלישייה שספגנו מרגלי האירים, אבל במבט רחב יותר, אם מוסיפים את חמש הדקות האחרונות של המשחק מול האוסטרים, הרי שישראל ספגה חמישייה בחצי שעה.
העובדה הזאת גורמת לנו להביט שוב בהגנה – והפעם בעמת השוער, שם לפעמים אין טובים יותר מהנתונים היבשים: דניאל פרץ ספג 6 שערים בשני משחקים. אסף צור ספג רק שער אחד, גם הוא מפנדל, במשך שני המשחקים הנותרים. תגידו שאחרי הזעזוע מול אירלנד עמדה לרשותו הגנה מחויבת הרבה יותר – ותצדקו. ועדיין, המספרים מדברים בעד עצמם.
כאשר מביטים ביתר התוצאות בבית, אפשר להיות מאוכזבים עוד יותר משתי הנקודות שהשיגה הנבחרת. לאירים ולאוסטרים יש יתרון איכותי עלינו, גם כשהנבחרת שלנו בכושר משחק טוב, אבל היינו צריכים להיות היום עם 4 נקודות לפחות, שהיו הופכות את המשחק הבא, באמצע נובמבר, למעניין הרבה יותר.
במשפט אחד: הנבחרת הצליחה להחזיר חלק מהכבוד האבוד שלה – ושלנו, באופן שבו שיחקה את שני המשחקים האחרונים. בעוד משפט: כדי לזכות באהדתנו המחודשת, היא תצטרך גם להתחיל לשחק כדורגל.
מה דעתך על הכתבה?