"הפקרתם אותנו, אתם רצחתם לי את המשפחה." בערך קצת אחרי השעה אחת בלילה, ב-12 באוקטובר לפני שלוש שנים, נשברתי באמצע הרחוב ולא הייתי מסוגל לעצור את הבכי. סיימתי שיחה עם מור קורנגולד, אחיו של שורד השבי טל שוהם, שאז היו לו שמונה נעדרים במשפחה.
השיחה הזו לא נפלה משמים. עבדתי אצל רונן צור (ראש מטה משפחות החטופים לשעבר) כיועץ תקשורת, ובליל השביעי באוקטובר ביקש אסף פוזניאק מכולנו בעבודה לעזור בהקמת מסיבת עיתונאים למשפחות הבודדות שהעזו אז לצעוק, בזמן ששתי בנות דודו, תאיר והודיה דוד ז"ל, נעדרו באותו זמן. משם מצאתי את עצמי כאיש שמתווך בין התקשורת למשפחות. השיחה עם מור צרובה לי במוח עד היום; מספיק שאני נזכר בה כדי שהדמעות יחזרו.
באותו לילה הרגשתי דבר אחד מוחלט: הפסדנו. שום דבר שיושג מעכשיו לא יחזיר את מה שנשבר.
החיים שלנו מאז הפכו לרכבת הרים חסרת מעצורים. בדיוק כמו ביציע, אנחנו מטפסים ונופלים בין הקצוות הכי חדים שיש: בין תחושת השפלה שגורמת לך לרצות להיעלם, לבין ציפייה חסרת נשימה לאיזה ניצחון מוחלט שישרוף את המסך. אין יותר אמצע. או שאתה קורס לתוך תבוסה צורבת, או שאתה צמא לאופוריה שתשכיח הכל.
והשבוע האחרון לבדו הוא המראה המדויקת של הטירוף הזה. מצד אחד, האירים מנסים להחרים ולחולל בנו עוד ועוד נזק, והתבוסה של הנבחרת 3:0 מולם מרגישה כמו עוד אגרוף בבטן, עוד רגע שבו ישראלים נראים כבויים ולא נאבקים על הבית. ומנגד, בתוך שנייה, הצלת המטוס ההירואית זורקת אותנו לשמיים ומוחקת את ההשפלה בניצחון חד ומוחלט.
זו בדיוק שפתו של הספורט: ניצחון ואופוריה מצד אחד, ומהצד השני הפסד ותחושה שהעולם חרב עלינו.
ודווקא שם, במקום שבו התוצאה היא הכול, למדנו שהיא לא.
כי בתוך הטירוף הזה ידע הספורט הישראלי להזכיר לנו מה באמת חשוב. התפאורות שהציבו האוהדים לחטופים והחיילים השכיחו את היריבות. זה היה ניצחון אנושי ענק לראות את אוהדי בית"ר קמים ונותנים כבוד לאוהדי הפועל שהלכו מאיתנו, או לראות את אוהדי באר שבע, חיפה ומכבי תל אביב מריעים לחטופים שחזרו, למרות שהם מזוהים עם הסמל היריב.
השבוע, כשנחנך ציור הקיר המרגש של הירש גולדברג-פולין ואורי דנינו ז"ל בטדי, קיבלנו חותמת כואבת אך ברורה: כשעומדים מולם מבינים ששותפות הגורל שלנו גדולה אינסוף מכל יריבות של תשעים דקות. המגרש הפך למראה של מה שנשאר מאיתנו.
משפחת שוהם והרן ששבה הביתה היא עוד ניצחון קטן כזה. היכולת להמשיך לספוג מכות מכל כיוון, לשמוע את העולם מנסה לחסל אותנו בכל חזית, ועדיין לקום בבוקר, להילחם על המקום שלנו, לנסות להסביר מי אנחנו למרות הכל, ולחזור הביתה לילדים – זו המערכה האמיתית.
מאז אותה שיחה עם מור בלילה ההוא, אני צריך להזכיר לעצמי את זה שוב ושוב ובינתיים להבין שככה נראים החיים כאן: בלי שריקת סיום, בלי גביע בסוף העונה, ובלי לדעת מה יביא המחר. רק אנחנו, הרכבת הרים הזו, והתקווה העיקשת שעדיין נהיה פה שהכל יחזור להיות כאן קצת יותר שפוי.
מה דעתך על הכתבה?