הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-64 התארח מוטי קקון, "העיט", מגדולי החלוצים בתולדות הפועל פתח תקוה ואחד הסמלים הבולטים של המועדון בעשורים האחרונים. מי שגדל במלאבס, כבש בצרורות והפך לאחד החלוצים המזוהים ביותר עם המועדון, חזר לפריצה המפתיעה מול פיינורד, השנים הגדולות בליגה, התקופה שהשתבשה בספרד, האכזבה מנבחרת ישראל והעזיבה הכואבת של הקבוצה שבה בילה כמעט את כל הקריירה.
צפו בפרק ה-64 של "מחצית בשכונה"
קקון דיבר גם על הכינוי שהפך לחלק בלתי נפרד ממנו, העובדה שכמעט עזב את הפועל פתח תקוה עוד לפני הפריצה, השער והבישול מול פיינורד, הטעות שעשה כשביקש לעבור למכבי חיפה בעקבות שמועה עיתונאית, המעבר למרידה והתחושה שהפועל פתח תקוה פגעה בסיכוייו להצליח באירופה. בהמשך סיפר על הצלקת שנותרה בו לאחר ששוחרר מהמועדון בגיל 29, החזרה דרך הפועל כפר סבא, ההופעות המעטות בנבחרת וההכרה בכך שאופיו המופנם אולי מנע ממנו להגיע אפילו רחוק יותר.
על הכינוי "העיט": "האמת שגם אני לא כל כך יודע מאיפה זה הגיע. הייתה אז התקופה של אמיליו בוטרגניו, והיה לו את 'העיט' המקורי. הייתי שחקן רחבה, וזה נתפס. היו המון שחקנים עם כינויים, אבל לא אצל כולם זה נתפס".
על תחילת הדרך: "הייתי בנוער, הייתי כוכב בנוער. התחלתי לשחק בגיל מוקדם. הפועל פתח תקוה הייתה קבוצה מצוינת שרצה לאליפות, ואני רק אחר כך, כשזאביק זלצר לקח את הקבוצה אחרי אברהם גרנט, הפכתי פורמלית לשחקן בוגרים".
על האפשרות שהיה יכול לעזור לקבוצה הגדולה של תחילת שנות ה-90: "שמעתי את איתן בודניוק אומר שאם הייתי בקבוצה שלהם, אולי היינו לוקחים אליפות. יכול להיות שאם הייתי כבר שחקן בוגרים באותה תקופה, הייתי יכול לעזור".
על העובדה שכמעט לא שיחק בנבחרות הצעירות: "מגיל צעיר לא זכיתי להכרה בנבחרת. תמיד הייתי כוכב במחלקת הנוער, הייתי מלך שערים בנוער של הפועל פתח תקוה וגם של הליגה. הייתה אז איזושהי קבוצה של שחקנים שרצה כל הזמן, ומדי פעם הביאו שחקן או שניים בגלל כושר טוב, אבל לא באמת שינו את הסגל".
על הפעם היחידה שבה זומן לנבחרת הנערים: "לקחו אותי לטורניר בהונגריה. יש לי תמונה עם כולם שם, עם כל השחקנים וכל הכוכבים. בסוף שלושה מאותה קבוצה הגיעו רחוק – אני, עופר טלקר ועמיר תורג'מן. וזה היה חד פעמי מבחינתי".
על כך שכמעט עזב את הפועל פתח תקוה לפני הפריצה: "הרבה לא יודעים שכמעט לא הייתי בהפועל פתח תקוה. הייתי ממש קרוב לעזוב בקיץ. משה מאירי זכר אותי והציע לי לעבור איתו לאשקלון. הוא אפילו בא לקחת אותי מהבסיס כל יום. עשיתי איתם מחנה אימונים, ישבנו על חוזה, אבל לא הייתי שלם ולא הסתדרנו בכסף. אמרתי: עזוב, אני חוזר להפועל פתח תקוה".
על המאמן הסלובקי יאן פיברניק, ששינה לו את המסלול: "חזרתי להתאמן בהפועל פתח תקוה. פיברניק לא הכיר שמות ולא הכיר כלום. אחרי שבוע הוא שאל מי אני, ואמרו לו שאני שחקן בית שמחפש קבוצה. הוא אמר להם: 'אתם מטומטמים? אתם נותנים לשחקן כזה ללכת?'. שבוע הוא ראה אותי וכבר שם אותי נגד פיינורד".
על המשחק הגדול מול פיינורד: "שבועיים או חודש לפני זה הייתי באשקלון במחנה אימונים בשפיים, ופתאום אני משחק מול אחת הקבוצות הגדולות באירופה, מבקיע ומבשל לניר לוין. הייתי בשוק. רצתי ולא הבנתי איפה אני. באצטדיון רמת גן, שהיה אז האצטדיון הלאומי שלנו".
על השער מול ההולנדים: "כדורגל יכול להשתנות ברגע. היום, אחרי כל הקריירה שלי וכל השערים שהבקעתי, כשאתה מחזיר אותי לרגע הזה אני מבין את הפער. זה לא רק הגול נגד פיינורד – כל הקריירה שלי הייתה יכולה ברגע להיות במקום אחר".
על האווירה מול פיינורד בקויפ ברוטרדם: "הרגשנו עוינות. אייאקס הייתה מזוהה עם היהודים, ופיינורד הייתה בצד השני. זה לא היה נעים, אבל עברנו את זה".
על התחושה אחרי הניצחון, למרות ההדחה: "זו הייתה סנסציה. אם היינו עוברים את פיינורד זה היה מטורף, היינו עושים היסטוריה. גם אחרי שהודחנו יצאנו מרוצים. זו הייתה התחלה מדהימה".
על העונה שאחרי אירופה: "אני חושב שההצלחה באירופה השפיעה עלינו. לא ירדנו לקרקע, עדיין היינו בפיינורד. הראש שלנו היה שם כמה משחקים. גם שיחקנו ברמת גן ולא בבית. הייתה לנו קבוצה טובה, אבל הדברים האלה השפיעו".
על התקופה הקשה במועדון: "היה בלאגן. גם לא היה כסף, לא היו משכורות, זו הייתה תקופה קשה. אבל שרדנו את זה".
על המאבקים בצמרת והפספוס מול בית"ר ירושלים: "בעונת 1996/97 היינו הכי קרובים לאליפות. בית"ר לקחה אליפות כי הייתה קבוצה גדולה, אבל אני לא חושב שהם היו יותר טובים מאיתנו מקצועית. הם פשוט היו בית"ר ירושלים".
על הטעות שעשה בעקבות השמועה שמכבי חיפה רוצה אותו: "הגיע אליי עיתונאי ואמר לי שרוצים אותי במכבי חיפה. הייתי צעיר, קצת תמים, והוא שחרר אותי עם זה. הלכתי להפועל פתח תקוה ואמרתי שאני רוצה לעזוב. גברי לוי וגיא לוי מאוד כעסו עליי, ואני התבצרתי בעמדה שלי".
על המחיר ששילם: "ישבתי ביציע, אחר כך שברתי את הרגל, והלכה לי העונה. עשיתי טעות. לא הייתי צריך לעזוב ולא הייתי צריך בכלל לבקש לעזוב. הייתי ילד, צעיר. בדיעבד לא הייתי עושה את זה".
על המעבר למרידה: "רונן קצב היה אז בתחילת הדרך. הוא סידר לי את מרידה, לי ולעידן טל. אני זוכר סכום של בערך 550 אלף דולר. זו הייתה קבוצה שירדה מהליגה הראשונה ורצתה לחזור לשם. עשיתי מחנה אימונים מצוין, הייתי בשיא הכושר והם מאוד התלהבו ממני".
על הרגע שבו הכול השתבש בספרד: "אני מגיע למשחק הראשון, מחכים עד הרגע האחרון ואומרים לי שהפועל פתח תקוה לא שחררה אותי. משחק שני אותו דבר. המאמן כל כך רצה שאשחק שהוא לקח אותי לכל המשחקים. כל פעם חיכינו לראות אם יגיע השחרור. עשרה מחזורים – ואני לא משחק".
על מצבו הנפשי באותה תקופה: "כעסתי מאוד על הפועל פתח תקוה. היה ביניהם דין ודברים, אני לא יודע בדיוק מה. אני הייתי שם בדיכאון. אני בחוץ לארץ ולא יכול לשחק. אתם רוצים לריב ביניכם? תריבו ביניכם. למה אני צריך לשלם את המחיר?".
על התחושה שהמועדון פגע לו בקריירה: "הפועל פתח תקוה פגעה בי באירופה. עשרה מחזורים לא יכולתי לשחק, וזה בעייתי מאוד. הלכה לי הקריירה באירופה. אני חושב שבגדול הם מכרו אותי והתחרטו, ואז חיפשו איך להחזיר אותי".
על הטענה שהכסף מהעסקה לא הועבר: "אמרו שהם לא קיבלו כסף. יכול להיות. אבל בסוף אני זה שנפגעתי. כל כך רציתי להצליח שם, ובסוף הפועל פתח תקוה שמה לי רגל".
על הכעס כלפי המועדון: "אני גדלתי בהפועל פתח תקוה וכל הקריירה שלי כמעט הייתה שם. אני מאוד מחובר למועדון. אבל באותו שלב הייתי מאוד כועס. הרגשתי שהם הרסו לי את הקריירה האירופית. אני לא יודע אם הייתי חוזר להפועל פתח תקוה אם לא הייתי מחויב לחזור. עד כדי כך".
על החזרה ממרידה: "הראש שלי היה בספרד ובמה שקורה איתי. הייתי מאוד מאוכזב מהפועל פתח תקוה. לאורך כל התקופה ניסו להחזיר אותי, התקשרו אנשים מאוד בכירים ואמרו: בוא תחזור".
על הקושי לקבל הצעות מחו"ל: "בחו"ל כמעט לא קיבלתי הצעות. בתקופה ההיא היית חייב להיות שחקן נבחרת כדי לצאת, ואם אתה לא שחקן נבחרת, הסיכוי להגיע לחו"ל היה קלוש מאוד".
על האפשרות לעבור למכבי תל אביב: "הייתה פעם שכמעט חתמתי במכבי תל אביב, כשניר לוין אימן שם. אני חושב שהוא רצה לקחת אותי. למה זה לא קרה? כנראה שלא רציתי מספיק. כבר היה לי מעמד בהפועל פתח תקוה. כשחזרתי מחו"ל התאמנתי במכבי תל אביב בערך חודש, עד שהגעתי להסדר".
על הפציעה שהובילה לסוף דרכו בהפועל פתח תקוה: "הייתה לי מתיחה במפשעה. במקום להמשיך לנוח היה את הלחץ לחזור, חזרתי לשחק והסתבכתי עם הפציעה. אמרתי לעצמי: אם אתה פצוע ולא טוב, אל תעלה, כי אף אחד לא יודע שאתה פצוע ואומרים פשוט שאתה לא טוב. בסוף החלטתי לעצור ולטפל בעצמי".
על השחרור מהמועדון: "נגמר לי החוזה ובהפועל פתח תקוה לא רצו להמשיך. הייתי בן 29, לא מבוגר. כל הקריירה שלי נתתי להפועל פתח תקוה, ועד היום יש בי צלקת מהסיפור הזה. אני חושב שיכולתי לשחק שם עוד כמה שנים טובות".
על האנשים שהחליטו להיפרד ממנו: "מאוד התאכזבתי מכל מי שהיה בקבוצה. גם מפרדי דוד וגם ממאיר שמיר, שהיה אז הבעלים. שזה עובר ככה, שאני עוזב כל כך בקלות. אני מוטי קקון, אני לא עוד שחקן בהפועל פתח תקוה. לא יכולים לשחרר אותי ככה בקלות".
על התחושה שננטש: "אני עד היום לא מבין איך זה עבר כל כך בקלות. עונה לפני זה הייתי אולי סגן מלך השערים, ופתאום משחררים אותי כאילו כלום. דיברתי אחר כך עם אנשים במועדון ואמרתי: איפה הייתם? ככה אני עוזב אתכם?".
על תגובת האוהדים שנים לאחר מכן: "דיברתי עם אוהדים שהיו אז, והם אמרו לי: אתה צודק, אנחנו מכים על חטא. הם אמרו שהם מצטערים שלא היו לצידי".
על המעבר להפועל כפר סבא: "זו הייתה עונת התאקלמות מבחינתי. גם ליגה שנייה וגם קבוצה אחרת, ובחיים לא שיחקתי בקבוצה אחרת. היה לי קשה וחזרתי מהפציעה לאט. בעונה השנייה כבר הייתה לי עונה טובה מאוד ועלינו ליגה".
על החזרה להפועל פתח תקוה: "הראש שלי תמיד היה שם. שיחקתי בכפר סבא והייתי מחויב, אבל הסתכלתי על הפועל פתח תקוה. מי שהחזירו אותי היו האוהדים. היה אוהד אחד שנלחם על זה בצורה מאוד משמעותית, כי במועדון לא כל כך התלהבו להחזיר אותי".
על ההופעות המעטות – שתיים בלבד – בנבחרת ישראל: "הייתה אכזבה גם בנבחרת. הייתי מלך שערים, הייתי כמעט כל שנה סגן מלך השערים, אני חושב שלוש פעמים, ולא זכיתי להכרה בנבחרת".
על העובדה שמעולם לא היה "חי כדורגל" מחוץ למגרש: "כל הקריירה הייתי עוף מוזר בכדורגל. לא הייתי אחד שחי כדורגל כל היום ומתעניין בהכול. הייתי בא, נותן מה שאני צריך ויוצא החוצה. מחוץ לכדורגל לא התעסקתי בכדורגל".
על הדבר שלדעתו מנע ממנו להגיע רחוק יותר: "אני חושב שאם הייתי מתעסק יותר בכדורגל, הייתי יותר טוב. האופי שלי, עם כל זה שהייתי כוכב, דווקא פגע בי. אני מאוד מופנם ומאוד ביישן, וזה הורגש על המגרש. לא הייתי מספיק נועז. עם כל זה שהבקעתי שערים, לא הייתי שחקן נועז. יכולתי לעשות יותר. הייתי מאוד מאופק, גם במגרש וגם מחוץ למגרש. יכולתי להעיז יותר, ללכת יותר עם הכדור, ומהאיפוק הזה עשיתי פחות".
על השאלה אם הקריירה שלו הייתה מפוספסת: "אי אפשר להגיד עליה מפוספסת, כי היא הייתה מוצלחת. אבל אני חושב שהיא הייתה יכולה להיות הרבה יותר טובה. עם כל הטכנולוגיה שיש היום, אני חושב שגם הייתי שחקן טוב יותר בתקופה הזאת".
על הקשר להפועל פתח תקוה כיום: "הבן שלי שיחק בהפועל פתח תקוה וכבר לא משחק שם, אז באופן טבעי התרחקתי קצת. זה קרה רק השנה. כשבאו להקים את העמותה ביקשו ממני לעזור לגייס אוהדים ולהביא אנשים לפרויקט. עשיתי להם סרטונים והייתי בין שחקני העבר היחידים שבאו והתחילו להרים את הנושא. הרבה לא יודעים שיש לי חלק במה שקורה היום בהפועל פתח תקוה".
על מצבה הנוכחי של הפועל פתח תקוה: "הפועל פתח תקוה עדיין נלחמת על הקיום שלה, גם כלכלית, וזה משליך על הסגל. בכדורגל צריך כסף. לפעמים אתה תופס עונה שבה הכול מתחבר, כמו שגם קרה בתקופה שלי, אבל קשה שזה יקרה כל שנה".
על הציפיות מהמועדון: "צריכים להכיר במציאות של הפועל פתח תקוה. לשים בצד את הפלייאוף העליון ולהבין שאם לא יהיה כסף, הקבוצה תילחם בכל שנה על החיים שלה".
ולסיום, כשנדרש לבחור בין אלי אוחנה, אלון מזרחי וערן זהבי: "אין לי תשובה. כל מה שתבחר לא נתפס. אם אתה שואל אותי את מי הייתי בוחר ראשון בשכונה, אולי את ערן זהבי. יש לו את הווינריות הזאת. הוא אחד בדורו".
מה דעתך על הכתבה?