יש משחקים שבהם קבוצה מנצחת, יש משחקים שבהם היא דורסת, ויש ערבים שבהם היא פשוט מציגה לראווה את כל מה שהיא יכולה להיות. ה-88:118 של הפועל תל אביב על אנאדולו אפס שייך לקטגוריה השלישית. נכון, זו לא אפס של השנים הגדולות ולא קבוצת טופ יורוליג כרגע, אבל זו עדיין יריבה לגיטימית לחלוטין ברמה הזאת, עם מספיק איכות ושמות כדי שלא יהיה אפשר להסביר 30 הפרש ב"יריבה חלשה". בהתחשב בדרך שבה הפועל פירקה אותה, זו הייתה תצוגת היורוליג הטובה ביותר שלה – כולל העונה שעברה.
וזה התחיל דווקא במקום שאפשר היה לצפות בו לקרב: דן אוטורו, אחרי פתיחת עונה לא טובה, מול הקבוצה שבה שיחק, ומול קו קדמי עם ברונו פרננדו וקאי ג'ונס. אוטורו פתח כאילו יש לו משהו אישי להוכיח, אחרי שבעונה שעברה מול אפס קלע 12 נקודות בסיבוב הראשון ושמונה בלבד בסיבוב השני. שמונה נקודות כבר ברבע הראשון, כשההחטאה היחידה שלו מהשדה באותן דקות הגיעה בחסימה של ג'ונס. זה היה חשוב גם בגלל משהו שכבר ראינו ממנו העונה: פתיחות נהדרות שלא תמיד נשמרות לאורך ערב שלם, הרבה פעמים בגלל עבירות. הפעם הוא לא נעלם. הוא הגיע למחצית עם 14 נקודות והמשיך להיות גורם משמעותי גם אחרי ההפסקה.
אבל אולי הדבר המעניין יותר היה מי החליף אותו. הראשון מהספסל בעמדה חמש לא היה טאי אודיאסי כבדרך כלל אלא ברונו קאבוקלו, וזה לא מקרי. סיבה אחת – מול פרננדו וג'ונס, ובמיוחד מול המטרייה האווירית שג'ונס מסוגל להציב בצבע, איטודיס רצה למשוך את הגבוהים החוצה. קאבוקלו מאפשר לעשות את זה: הוא יכול לעמוד על הקשת, לפתוח את הצבע ולשנות חלק מההתקפה. זה עוד יתרון של הסגל הזה – לא רק שלושה סנטרים, אלא שלושה כלים שונים. הסיבה השנייה, בהמשך.
אוטורו נתן להפועל את היתרון הראשון דרך הצבע, אבל הוא ממש לא היה לבד. אנטוניו בלייקני היה בתוך המשחק מהרגעים שבהם עוד היה משחק, ואחרי הערב החלש מול וירטוס בולוניה (שבו גם ירד לספסל מוקדם ולא חזר כחלק מהרוטציה הקצרה שאיטודיס הלך איתה) הפעם היה ברור די מהר לאיזה כיוון זה הולך. הוא הגיע ל-21 נקודות כבר במחצית, בדרך ל-35 ו-8 מ-9 לשלוש. כשהוא נכנס לקצב כזה, אי אפשר לעצור אותו: אם איכשהו מתכווצים לכיוון הצבע, הוא מעניש מבחוץ; אם יוצאים אליו גבוה יותר, אז הוא גם יעניש מבחוץ. ירביצו לו, הוא יעניש מבחוץ.
אוקי, הוא גם הלך לצבע פעם אחת, אבל מה שמטורף בבלייקני זה שברגע שהוא בזון הזה, הוא יעשה את זה הכי כואב שיש – כל פעם אותו סל. הוא יקבל את הכדור על הקשת, הוא יראה שמולו עומד שחקן ונצמד לו לגופיה והוא יזרוק והוא יקלע. לעשות 35 נקודות בדרך שהוא רוצה באופן בלעדי בלי לשים בכלל על מה שההגנה נותנת או לא נותנת לו, זה משהו שכמעט אף אחד באירופה לא מסוגל.
ודווקא בגלל זה, הרגע שבו אפס הצליחה לחזור לשוויון היה אולי המעניין ביותר במחצית הראשונה. היא כבר מחקה את היתרון, המומנטום התחיל לעבור צד, ואיטודיס עצר אותו בזמן. אחרי פסק הזמן הוא החזיר לפרקט חמישייה עמוסת כישרון, עם בלייקני ואיש וויינרייט במקום אמיר קופי וזאק לידיי, והפועל פשוט ברחה שוב – אפילו ליתרון גדול יותר. לא היה כאן פתרון קסם או תרגיל גאוני במיוחד. היה כאן מאמן שזיהה שהמשחק מתחיל לברוח, עצר אותו, ואז שם על הפרקט יותר מדי איכות בשביל שאפס תוכל להתמודד – וזה איטודיס. זה מה שהוא יודע לעשות, זה הטיקט שלו, לדעת מה יש לו בסגל ולתקוף את מה שאין בסגל של היריבה.
זה גם אחד הסימנים הברורים לקבוצה גדולה. לא רק לפתוח יתרון, אלא לדעת מה לעשות כשהיריבה סוף סוף מחזירה מכה. הפועל קלעה 63 נקודות במחצית, מספר פסיכי, והמשחק למעשה נגמר שם. 41:63 בהפסקה, ומשם כבר היה ברור שהשאלה היא לא מי תנצח אלא כמה רחוק הפועל תיקח את זה.
ובתוך כל זה, אלייז'ה בריאנט שוב הראה למה הוא השחקן הכי טוב והכי חשוב של הפועל תל אביב. לא "אולי", לא "אחד מ־". הוא.
בלייקני היה הכותרת של הערב עם 35 נקודות, אבל בריאנט שוב היה המנצח על התזמורת, כמו תמיד. הפעם, התזמורת הזו ניגנה יצירת אומנות. הפעם, בעיקר, הוא שוב עשה את הדבר שהופך אותו לכל כך מיוחד: לקח על עצמו בדיוק את מה שהיה חסר להפועל באותו ערב. ואסילייה מיציץ' לא שיחק ונוצר חוסר בניהול משחק? בריאנט נתן 12 פאקינג אסיסטים. הוא יוצר, הוא לוקח ריבאונדים, הוא מוביל מתפרצות, הוא מוביל סט אופנס – הוא הכול.
יש שחקנים גדולים שמצטיינים בדבר אחד עד כדי כך שאתה בונה סביבו מערכת. בריאנט נראה לפעמים כמו האיש שמחזיק יחד את כל הדברים שהמערכת צריכה בכל רגע נתון. וזה כבר מעלה שאלה אחרת לגמרי: האם הוא יכול להשתדרג ממעמד של השחקן הכי טוב בהפועל תל אביב למעמד של השחקן הכי טוב ביורוליג?
זה מעמד כמעט בלתי אפשרי להשגה. כדי להיכנס לשיחה הזאת באמת צריך לעבור דרך שמות כמו סשה וזנקוב, קנדריק נאן ועוד שחקנים שכבר הוכיחו שהם מסוגלים להחזיק קבוצת צמרת לאורך זמן וברגעים הכי כבדים. בריאנט עדיין צריך לעשות את זה לאורך עונה שלמה, ובעיקר כשהמשחקים יהפכו לכבדים באמת. אבל אם יש משהו שהעונה הזאת מתחילה להראות, זה שהוא לפחות בדרך לשם. ערב אחד הוא סקורר, ערב אחר הוא מנהל משחק, ערב אחר הוא ריבאונדר ושחקן האסל, ובערב שבו הכול נדרש יחד הוא פשוט לוקח הכול על עצמו.
אבל דווקא בגלל זה יש כאן גם סימן שאלה קטן בתוך ערב כמעט מושלם: האם הוא שיחק יותר מדי? כשמיציץ' בחוץ קל להבין למה איטודיס התקשה להוריד אותו, כי פתאום בריאנט צריך לנהל את המשחק לצד תומאש סטורנסקי ודי זהו. מצד שני, כשאתה מוביל ב-30 ויש לך משחק חוץ בדובאי פחות מ-48 שעות אחר כך, אלה בדיוק הדקות שבהן צריך לחשוב גם על מחר. זו לא ביקורת על ההחלטה להשאיר אותו בכל רגע נתון, אלא שאלה של ניהול עומס לשחקן שאתה פשוט לא יכול להרשות לעצמך לשחוק.
ופה מגיעה אולי המחשה אפילו טובה יותר לעומק המטורף של הפועל, וגם אותה סיבה שנייה לכך שקאבוקלו שימש כסנטר המחליף מול אפס: טאי אודיאסי לא שיחק. בדרך כלל כשסנטר שני לא רואה דקות ביורוליג, אתה שואל מה קרה לו. כאן כמעט צריך לשאול איך זה בכלל אפשרי. הפועל שיחקה משחק יורוליג מול אנאדולו אפס – שוב, לא קבוצת טופ כרגע אבל בוודאי לא יריבה שאמורים לזלזל בה – ואיטודיס היה יכול לוותר לחלוטין על הסנטר השני שלו מתוך מחשבה על משחק היורוליג הבא. זה מטורף.
קבוצות עושות דברים כאלה בליגה המקומית. שומרות זר, מחלקות עומסים, חושבות על אירופה. הפועל עשתה את זה במשחק יורוליג כדי לשמור שחקן למשחק יורוליג. וזה לא רק נכון ברמת ניהול הסגל – הדבר המרשים הוא שזה בכלל אפשרי. כמה קבוצות יכולות להרשות לעצמן לשחק משחק יורוליג, לנצח ב-30 ולשמור סנטר לגיטימי בצד כי יומיים אחר כך מחכה להן מאצ'אפ אחר?
וזה מתחבר ישירות לדובאי. פחות מ-48 שעות אחרי אפס, הפועל פוגשת יריבה עם קו קדמי הרבה יותר פיזי, כזה שבו אודיאסי יכול להפוך מכלי משני למשהו הרבה יותר משמעותי. שם הגוף שלו, היכולת להתמודד עם סנטרים כבדים והעומס שהוא יכול לקחת מאוטורו יהיו הרבה יותר רלוונטיים. מול אפס איטודיס העדיף את קאבוקלו כדי למשוך את הגבוהים החוצה; מול דובאי ייתכן שהסיפור יהיה הפוך.
וזה אולי הדבר הכי מפחיד בהפועל הזאת כרגע. לא רק שיש לה עומק, אלא שאיטודיס יכול להשתמש בו לפי משחק ולא לפי היררכיה קשיחה. מול אפס וריאל מדריד היה צורך בקאבוקלו לפני אודיאסי? אז קאבוקלו נכנס. בלייקני בוער? נותנים לו לבעור, אין למצות. אוטורו סוף סוף יכול להישאר על הפרקט? ממשיכים ללכת אליו. זה לא רק עומק, זו פריבילגיה.
וגם כשמסתכלים על התוצאה הסופית קשה לברוח מהתחושה שזה היה ערב מושלם. 118 נקודות, 18 שלשות, בלייקני עם 35, אוטורו דומיננטי מול האקסית, בריאנט מנהל את הכול, וכמעט כולם עולים על הלוח. היחיד שלא קלע היה אמיר קופי, וגם הוא נתן הגנה נהדרת. זה לא היה משחק שבו כוכב אחד סחב את כולם. זו הייתה תצוגת תכלית של סגל שלם.
וזה בדיוק למה צריך גם לשמור על פרופורציות ובמקביל גם לא להקטין את מה שקרה. אנאדולו אפס כרגע היא לא ריאל מדריד, אולימפיאקוס או פנאתינייקוס (שתיים מהשלוש הפועל ניצחה העונה כן?). היא לא אחת מקבוצות העל של היורוליג. אבל היא גם ממש לא קבוצה שאתה אמור לפרק ב-30 הפרש כאילו מדובר במשחק אימון. הפועל לא ניצחה כי היריבה לא שייכת לרמה – היא ניצחה כי במשך ערב שלם היא נראתה כמה רמות מעליה.
וזה ההבדל בין קבוצה שיש לה סגל מפחיד לבין קבוצה שמתחילה להבין מה לעשות איתו סוף סוף. להפועל היה סגל מפחיד גם לפני המשחק הזה. מול אפס, יותר מבכל משחק יורוליג אחר שלה, היא נראתה כמו קבוצה שיודעת להשתמש בכל חלק בו. זה קרה מספר פעמים בעבר, הפעם זה בלט בצורה הטובה ביותר. זו לא רק קבוצת פיינל פור בכישרון. כשהיא נראית ככה, היא פשוט צריכה להיות שם.
מה דעתך על הכתבה?