איך שלא תסתכלו על הטבלה, בעין בלתי מזוינת או דרך הטבלה הפנימית של הראשונות, חבורת חמש הגדולות התפלגה השבוע לשתיים: שלוש הראשונות ושתי הנשרכות אחריה. אלה לא רק התוצאות ביניהן אלא גם מבחן העוצמה שעומד מאחרי התוצאות. 27 שערים נכבשו עד כה בשבעת המשחקים בין הגדולות, כמעט 4 שערים למשחק (יותר מהממוצע הכללי, מה שמעיד על משחקים פתוחים לחלוטין, ללא כל דגש על טקטיקה). מה שיותר מדהים הוא ש-23 שערים מתוך ה-27 נכבשו על ידי שלוש המוליכות. ארבעה שערים כבשה מכבי חיפה ובית"ר ירושלים לא כבשה אפילו שער אחד בשני משחקיה מול התל אביביות. מאז שהלך ברק יצחקי היא מתקשה לכבוש גם מול פחות גדולות, אבל זה כבר עניין אחר.
הפועל ת"א ניצחה בתוך ארבעה ימים את שתי הגדולות של הכדורגל הישראלי לדורותיו. התוצאות אמנם נקראות דחוקות, אבל הפער שניכר במשחקים האלה היה מובהק. הפועל ת"א בבלומפילד, עם הקהל המיוחד שלה, עם הזרים המחוברים שלה, עם המאמן הקפיצי שלה, ועם הכדורגל השמח שלה נראית נכון לעכשיו כמי שמסוגלת לאיים על צלחת האליפות שהתחלקה בשנים האחרונות בין מכבי ת"א להפועל ב"ש.
הפועל ת"א בהחלט מסוגלת, היא הוכיחה את זה באירופה, שעם ניקוד נמוך להחריד ומדבר ספורטיבי, הייתה רחוקה כפסע או הגרלה קשה בדמות אטאלנטה להגיע לשלב הליגה בקונפרנס ליג. היא הביסה את בית"ר ירושלים וניצחה אתמול (שני) את מכבי חיפה וההבדל בינה לבין המקום הראשון הוא אותו דרבי בו הובסה. במידה רבה מזכירה לי הפועל ת"א את בית"ר ירושלים של עונת 1995/6, קבוצה מלהיבה שנבנתה בתקציב לא גבוה על ידי אלי כהן, והובילה בסוף הסיבוב הראשון את הטבלה כשהיא מנצחת בבית את מכבי ת"א של דרור קשטן והפועל חיפה של אברם גרנט ומחלצת תיקו בקרית אליעזר בלילה שבו נרצח יצחק רבין. בסיבוב השני כבר ראו את פערי התקציב והסגל למרות הקהל האדיר שליווה את בית"ר אז, אבל השנה הזו, בהתפתחות של בית"ר, הייתה הראשונה מתוך שלוש עונות שעם חיזוק משמעותי הביאו לה מיד שתי אליפויות רצופות.
יתכן והפועל ת"א נמצאת במקום הזה, של התמודדות על תואר משמעותי, בתנאים פחות טובים, וזה יבוא לידי ביטוי בעונה הבאה וכן הלאה, אלא שהכדורגל הישראלי הוא לא מראית הדה-ז'ה-וו. בליגה שבה מאז תחילת המילניום זכתה רק קבוצה אחת (עירוני קרית שמונה) מחוץ ל-5 הגדולות באליפות, אליפות של הפועל ת"א עוד העונה היא לגמרי אפשרית.
הבעיה היא שמולה נמצאות לא שתי גדולות אלא שתי ענקיות. תסתכלו על מכבי ת"א, שביום חמישי הייתה בפיגור 3:0 בדרבי ואתמול חזרה בקלילות לפרק קבוצות שעד הדרך. 29 שערים כבשה מכבי ת"א ב-9 מחזורים, אירוע שלא קרה במאה ה-21 בליגת העל וגם כמעט חצי מהמאה ה-20 (פעם אחרונה בעונת 1954/5 כשהפועל בלפוריה עוד שיחקה בליגה). 12 שחקנים של מכבי ת"א כבשו העונה (וזה אפילו לא הכי הרבה בליגה), 20 מהשערים היו מבושלים (כמעט 70 אחוז). ואנחנו לא מדברים על 10 הנקודות שלקחה מכבי ת"א מיריבותיה לצמרת (6 מ-6 מול המתחרות הישירות) ועל 11 השערים שהמטירה לרשתן. זה אחד הסיבובים הראשונים הגדולים בתולדות המועדון והיו לה סיבובים ראשונים גדולים.
בואו נתמקד שנייה בדור פרץ. הוא כבש אתמול את שערו ה-17 בכל המסגרות מאז תחילת העונה. אנחנו ממש בתחילת נובמבר. מדובר בנתון מטורף. רק כדי לקבל אינדיקציה הלכתי לנתונים של ערן זהבי, מפלצת הגולים הכי גדולה בתולדות הכדורגל הישראלי. הוא כבש רק פעם אחת, באותו פרק זמן, יותר שערים (18), וזה קרה בעונת 2015/16, עונה שבה התפוצץ במוקדמות ליגת האלופות ושבר את שיא הכיבושים בליגה של נסים אלמליח. זהבי הוגדר בשעתו כחלוץ מדומה, שזה אפילו לא המקרה של פרץ. אפשר לומר שאנחנו רק בפתחה של עונה היסטורית במושגים של קשר.
לידה נמצאת הפועל ב"ש שניצחה פעמיים 2:5 בתוך שבוע, אירוע שבאמת קשה למצוא זהה לו, שכן התוצאה הזו הושגה כ-60 פעמים בלבד בתולדות הליגה, אז פעמיים בתוך שבוע? ובאר שבע, שמשחקת בשני מפעלים – אחד כואב במיוחד – עשתה את זה השבוע אחרי פיגור ובלי הקו האחורי בקישור שלה שכולל את לוקאס ונטורה ואליאל פרץ. כלומר, בכל הרכב, הפועל ב"ש מפרקת פה קבוצות. לפני כמה שבועות היא ויתרה על איתי חזות, שתפס כמה כותרות בעונת האליפות אשתקד, ומרגע שהוא עבר למ.ס אשדוד, היא ייצבה את ההרכב שלה ודוהרת לעליה. כלומר, כשאנחנו מציבים את האכסניה השמחה שבה מתנהלת הפועל ת"א, את עוצמותיה של מכבי ת"א ואת עמידותה של הפועל ב"ש, אנחנו מתקרבים למאבק אליפות שכמוהו לא היה פה שנים ארוכות: שלוש קבוצות, חזקות מאוד, שאי אפשר להמר נגד אף אחת מהן.
נגד מכבי חיפה אפשר להמר. פער 5 הנקודות שלה מהפסגה הוא כפול כשמסתכלים על הטבלה הפנימית של הגדולות. מכבי חיפה נכנעה ללא תנאי מול 3 קבוצות בגודל שלה, וספגה מהן 10 שערים. בפלייאוף העליון יהיו לה 8 משחקים כאלה. מה שלא נראה כקו ביצורים מינימלי, יתברר בהמשך כפרוזדור השפלות.
לא יודע מתי יסתיים עידן יענקל'ה שחר, אבל לפי הפעולות שלו, זה יקרה ממש בקרוב. מכבי חיפה צריכה לקוות לא רק שהיא לא תחזור 7 שנים לאחור לעידן שלפני ברק בכר, ולא 35 שנה לעידן שלפני יענקל'ה שחר, אלא שלא תחזור 50 שנה לאחור, לעידן שבו היא ירדה ליגה 3 פעמים תוך 12 שנה.
לפני קצת יותר מחצי שנה הרחיק דקל צינו בצהוב שני שחקן מליגה נמוכה במצב של פיגור 4:0 לקבוצה בכירה במהלך משחק בגביע המדינה. הוא הרחיק אותו כי השחקן צלל ברחבה, במה שנראה לו כמו התחזות. כבר אז היה נדמה לי שלבחור בן ה-33 שנמצא רק עונה רביעית בסגל הבכיר ושופט כבר משחקים של קבוצות בכירות, לא הסבירו בקורס לשיפוט את חוק ההיגיון, החוק ה-18 הלא כתוב. לפסוק פנדל – לא גבולי, פשוט לא פנדל, דחיפה חוקית עם הכתף – בדקה אחרונה של תוספת הזמן, כשהקוון עידן צולר לא מסמן כלום (להיפך, רץ חזרה למקומו), באופן לא נחרץ אבל מאוד לא זהיר, זו יוהרה שאין לדקל צינו – אין לו – אלא פשוט חוסר הבנה של מקומו באירוע גדול. שופט הווידיאו ניב שטייף אישר את הפנדל – אגב, מהר מדי – וצינו, אם היה מבין איפה הוא נמצא, היה לפחות טורח להפעיל שיקול דעת, לרוץ למרקע ולהסתכל בעצמו על מה שפסק ללא שיקול דעת. זה המינימום הנדרש במקום ובזמן שבו הוא פעל.
צריך רק להסביר, כי זה מושג שחלף מן העולם, שהחוק ה-18 – הלא כתוב – אומר שהשופט אינו מרכז ההתמודדות.
לא יודע מי ישלם את המחיר, אבל את המחיר שילמה במקרה הזה בית"ר ירושלים. אמנם ניצחון לא היה מחפה על חוסר היכולת של בית"ר לתרגם את הסגל שלה לתוצאות שעושות אלו שעליהן כתבנו קודם, אבל היה עושה צדק.
ניב יהושע כבש מול קבוצת האם שלו צמד היסטורי פרטי וכמעט שלושער, אלמלא פסל השופט את השער השלישי. לכאורה, מדובר באנקדוטה, אבל כשאת הקבוצה הזו עדיין מנהל ביד רמה אבי לוזון, האירוע הזה אפילו קצת תמוה.
לפני 20 שנה, לא יכול היה לקרות מצב שבו שחקן תוצרת מחלקת הנוער של מכבי פ"ת, היה כובש מולה צמד, כמה חודשים לאחר ששוחרר ממנה. איך נוהג לומר אבי לוזון? "אני אסביר את זה בפשטות" – שחקן של מכבי פ"ת לא היה משוחרר לקבוצה בליגת העל או במילים של הלוזונים "לקבוצה שמתחרה איתנו על תארים". ההצהרות ההן נשארו אי שם לפני 20 שנה, בין א.א.ק לרנקה לפרטיזן בלגרד. הקבוצה עם האקזיטים הכי מפוארים בתולדות הליגה, ששלושה שחקנים שלה – ליאל עבדה, עידן טוקלומטי ותאי בריבו – מפרקים את ה-MLS, עוד שחקן שלה משחק בווסטהאם ותיאורטית מאמן הנבחרת – עוד שחקן עבר – יכול להעלות שלושה מהם בהרכב מול אוסטריה וקוסובו, הסיפור של ניב יהושע נראה כמו אבדן ערכים.
"קבוצה שמתחרה איתנו על תארים", היא אחת מחמש הגדולות. מכבי פ"ת הפסידה ביום ראשון בפעם השלישית העונה לקבוצה כזו, ספגה 10 שערים מהן והגיעה לצבירה של 11 הפסדים רצופים לקבוצה שהיא אחת מהגדולות. זה נתון שבימים ההם – יותר ניצחונות מהפסדים מול הגדולות – לא יכול היה להתקבל בשוויון נפש. אבל כשיורדים ליגה 4 פעמים בעשור והנשיא לשעבר זורק מטבעות לאתר בנייה ברשותו – כי עם כל הכבוד לכדורגל, הנדל"ן עושה אקזיטים יותר מניבים – אז אפשר לומר בפשטות: תם עידן.
המזל של מכבי פ"ת שבעיר יש גם הפועל פ"ת.
מה דעתך על הכתבה?